דוד אדרי, בעלה של רחל אדרי מאופקים הלך לעולמו היום (שני) בגיל 68. השניים הוחזקו כבני ערובה בביתם שבאופקים בשבת השחורה ב-7 באוקטובר. ראש העיר אופקים אמר: "הצטערתי לשמוע על פטירתו של דוד, מוותיקי העיר אופקים, שבאירועי ה-7 באוקטובר הוחזק כבן ערובה יחד עם אשתו בביתם, לאחר שהמחבלים פרצו פנימה. האירוע אמנם הסתיים בשלום ובני הזוג חולצו ממנו חיים, אך משפחתו של דוד מעידה כי האירוע מבחינתו לא הסתיים מעולם".
"הם הבחינו בחודשים האחרונים בהידרדרות במצבו, ככל הנראה על רקע האירוע הטראומטי שחווה. לצערנו, היום כוחו כבר לא עמד לו והוא הלך לעולמו בגיל 68, כארבעה חודשים לאחר יום הולדתו שחל ב-7 באוקטובר. אנו שולחים חיבוק גדול לבני המשפחה היקרים, לרחל הגיבורה שלנו, ולילדים אביתר, חנית וטל. העיר אופקים כולה שותפה לכאב ולצער שאתם חווים בשעות אלה".
סיפורם של רחל ודוד התפרסם, ואשתו אף זכתה לשם "רחל עוגיות" לאחר שסיפרה בראיונות לתקשורת אחרי החילוץ שהיא הצליחה למשוך זמן ולהעסיק את המחבלים בכך שנתנה להם עוגיות ושתייה, וכך היא ובעלה נשארו בחיים.
בשיחה לוואלה!, בערב שחולצה, סיפרה רחלי על רגעי האימה, במהלכם בין היתר איתרו המחבלים כובעי משטרה השייכים לבניהם השוטרים בארון - והחריפו את האיום כנגדם. "הייתה אזעקה, רצנו לממ"ד, ואני רואה חמישה מחבלים ששוברים לנו את החלונות", סיפרה. "אמרו לנו שהם מהמשטרה, אבל הם דיברו בערבית. הם נכנסו, העלו אותי למעלה, שברו את הפלאפון שלי ושל בעלי, שאלו אותנו שאלות, חיטטו בארונות - שברו הכל", הוסיפה.
אחרי שאיתרו את כובעי המשטרה, השייכים כאמור לבניהם של הזוג, סיפרה רחלי כי "כיווני עליי נשק, וגם את הרימון מעל הראש. אמרתי לו שאני צריכה להזריק אינסולין, ניסיתי להשכיח ממנו שיש לי ילדים שוטרים. אמרתי לו שיש לי ילדים באמריקה, והם פוצצו את דוד השמש".
"הבאתי להם שתייה - זירו, מים. לקראת הערב התחיל להיות חשוך. הם אמרו 'אנחנו שהידים, אנחנו שהידים, הילדים שלנו אוהבים מה שאנחנו עושים'", סיפרה. "הלכו לחלונות לוודא שאין תגבור, שיבואו לפנות אותנו. פתאום אנחנו שומעים ב-12 בלילה שהימ"מ נכנסים. תראה את דוד ואני פה, תראה איזה הבדל בינינו שלא ירו בנו. הם ישבו בכל מיני מקומות. במקום להרוג אותנו המחבלים רצו לכל המקומות והתחבאו עד שירו בהם. אני רוצה להודות לשוטרים, הם הגיבורים שלנו. לא להאמין שיש לנו כאלה שוטרים".
רחל סיפרה שהיא הביאה למחבלים אוכל וצחקה איתם, הכל על מנת להשיג כמה שיותר זמן לכוחות הימ"מ להגיע לזירה ולתכנן את פעולת החילוץ: "אני פינקתי אותם, צחקתי איתם. אמרתי 'אלמד אתכם עברית אתם אותי ערבית'. הבנתי שזה על החיים שלי, לפחות אמשוך את הזמן עד שהחבר'ה יבואו להציל אותי. כל שנייה אמרתי שיש לי פיפי, כדי שהשוטרים יראו שאני חיה. לא האמנתי שאצא מפה בחיים. תראה איזה מרחב ביני לבין המחבלים. אני מודה לחיילים ולשוטרים. כל שנייה אמרתי "שמע ישראל", אמרתי לבעלי אם נמות נמות יחד. בוא ניתן יד ביד".
"הם היו אצלנו מעל 20 שעות", סיפרה, "וכל הזמן הזה מדברים איתנו. השוטרים והבן שלי שהוא גם שוטר היו למטה, ואז הימ"מ הגיעו המחבלים הסתכלו אם יש תגבור מלמטה. בשלב הזה הימ"מ זרק רימון - ומאז אני כבר לא זוכרת. בעלי קפץ עליי. היה להם המון נשק, אני לא מאמינה שאני חיה".