אנשי ציבור, אקדמיה ותקשורת ספדו לצ'רלי ביטון, לשעבר חבר כנסת ומייסד תנועת "הפנתרים השחורים", שהלך אתמול (שבת) לעולמו.
"הוא היה פנתר בעולם של צבועים - כפי שהוא עצמו הגדיר את זה וזה ליווה אותו כל חייו", מספר פרופ' יובל אלבשן מהקריה האקדמית אונו, שהכיר את צ'רלי ביטון במשך 30 שנה, וגם היה שותף ליוזמת כנס החמישים שנה למחאת הפנתרים השחורים, שהתקיים ב-2021 סמוך לצריף הפנתרים בשכונת מוסררה בירושלים. "לכן, הוא לא היה יכול לסבול את ההליכה שבי של הפנתרים אחרי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני כמו 'מצפן' ואחרים, שם הוא ראה שהם 'לא באמת רוצים לדאוג למזרחים, אלא רק לערבים', כלשונו, ככה הוא סיפר לי. אותו הדבר היה לו עם הליכוד ובגין, שהוא ראה שהם רק רוצים את האלקטורט של המזרחיים וככה בערוב ימיו היה במחאה החברתית של 2011 עם סתיו שפיר ודפני ליף.
"חשוב לציין שאותו הדבר היה לו בסופו של דבר גם עם שלום כהן והפנתרים השחורים בהובלתו. זה לא פשוט להיות פנתר בעולם של צבועים, אבל הוא לא שינה את ערכיו לאורך כל הדרך. הוא כן הכיר בשינוי המציאות - הוא לא אחד מאלה בציבוריות שהתקבעו על משהו ותמיד ברור לך מה יגידו. צ'רלי היה בדיוק ההיפך מזה. כשהוא גילה שהאנטי ציונים לא מדברים על המזרחים הוא זז משם והלך לדרכו. ככה גם לא עם הליכוד. כשהבין שהם לא באמת עם המזרחיים אלא רק צריכים אותם בשביל הקול שלהם. לדוד לוי שלא נתנו לו את המקום הראוי זה לקח הרבה יותר זמן. צ'רלי גם צדק. צ'רלי ראה דברים נכוחה. לצערי התחושה שהוא פנתר בעולם של צבועים גרמה לו בסוף לנטוש את המאבק. הוא היה איש קשה שהדרך עשתה אותו עוד יותר קשה, גם עם עצמו".
העיתונאי הוותיק, חתן פרס ישראל לתקשורת, יעקב אחימאיר, שסיקר נושאים פוליטיים-מדיניים, זוכר היטב את צ'רלי ביטון למרות שהוא מודה כי הכרות קרובה לא הייתה לו אתו מעולם. "הוא היה יוצא דופן בסצנה הפוליטית החברתית", אמר. "גם מנחם בגין המנוח לא היה יכול להתעלם ממנו ומעל בימת הכנסת אף כינה אותו בספק-חיבה ספק-אירוניה 'צ'ארלס', משל היה נסיך בית המלוכה.
"גם כל התופעה של הפנתרים שהוא הביא אתו הייתה חריגה בנוף הישראלי הציבורי, כולל בפעולות שלהם, למשל גניבת חלב וחלוקתו לעניים. היום כשאומרים הפגנה רואים רבבות שיוצאים לרחוב. הם לעומת זאת היו 'התגנבות יחידים לפוליטיקה הישראלית'. הסתכלו עליה בהשתאות. הם נהגו בניגוד גמור לכל כללי התקינות הפוליטית שהייתה רווחת בשנים ההן, ואנחנו היום מתבוננים בכך ברצינות כי הם העלו על נס לכותרות הראשיות את כל נושא המצוקה החברתית-כלכלית. הם הכניסו לחברה המבוססת בארץ פעמוני אזעקה שמהדהדים עד היום. אם מישהו יכתוב היסטוריה חברתית-כלכלית של מדינת ישראל הוא בשום אופן לא יוכל לדלג על התופעה הבראשיתית הזו של צ'רלי ביטון והפנתרים השחורים".
"אבא שלי שהיה שותף למאבק הפנתרים השחורים, ומאד העריך את צ'רלי ביטון", אומרת עו"ד שרית גולן, המתמודדת על ראשות עיריית חיפה, שמייצגת חשודים ונאשמים בשם הסנגוריה הציבורית ופעילה במערך עורכי הדין של עצורי המחאות. היא בתו של זאב גולן (ג'ומעה) שגדל בקטמון, שותפו לדרך של צ'רלי ביטון וממובילי הפנתרים השחורים, והיא גאה על כך מאד. "בבית אבא היה מדבר עליו הרבה. זה היה המאבק הכי חשוב של המזרחיים בשנות השבעים. אבא שלי נמנע מהפעולות הלא חוקיות שלהם אבל היה ברור לו וברור גם היום לי שזו היתה המחאה הכי חשובה בתולדות מדינת ישראל.
"אבא שלי מאד העריך שצ'רלי ידע לעשות מחאה, והוא ידע להשיג הישגים שהיום לא יודעים להשיג. צ'רלי ביטון היה דמות מתעתעת. מי שראה אותו בפעם הראשונה היה אומר הנה דמות סטראוטיפ המרוקאי הלא מלומד, הרעשן, הבריון - אבל בפועל מדובר באיש מאד חכם, מאד רגיש, מאד דואג לחברה שלו ולסביבה שלו.
"הוא היה מגן זכויות אדם וזכויות אזרח יותר מהרבה משפטנים מלומדים של אותן שנים. היו פרופסורים באוניברסיטאות שדיברו על זכויות וצ'רלי ביטון נאבק על אותן זכויות הלכה למעשה". היא מוסיפה, "זה מאד השפיע עלי כילדה, ועל דרכי כבוגרת. אני גאה תמיד להגיד שאני נצר למי שלקח חלק בפנתרים השחורים. אני מאמינה שאתה יכול להגיע להישגים ולשינוי חברתי רק באקטיביזם, והפנתרים השחורים ידעו לעשות את זה באופן אפקטיבי".