"זאת התקפה על כל האמריקנים", הגיב טראמפ על הקנס החדש. הוא ורבים מחסידיו השוטים בטוחים שהוא זכאי, והם המותקפים. משוכנעים שכבר מזמן הוא הרבה יותר גדול מעצמו. נשמע מוכר? לא פלא. הוא ונתניהו, ועוד כמה מדומיהם, שידרגו את עצמם לרמה הגבוהה ביותר של הערצה עצמית. הם באמת משוכנעים שיש זהות מלאה בינם לבין העם.
החוכמה המקובלת טוענת שההתקפות של הצמד-חמד על כלבי השמירה של הדמוקרטיה הן טקטיקה של הגנה, המתאפשרת בעידן הפופוליזם של רודני הדמוקרטיות. אולי, אבל זה לא מסביר את הכל. איך קורה המעבר מנאשם עם אינטרסים אישיים פליליים, למנהיג המשוכנע שיש אחדות זהויות בינו לבין המדינה? ולא פחות מזה - מה גורם להמוני בוחרים ותומכים לזהות את האינטרסים שלהם עם גחמותיו של המנהיג העליון?
מנהיגים מגלומנים היו לנו מאז ומעולם. פרעונים שהאמינו שהם אלים, קיסרים שחשבו שהם נצחיים, מלכים כל-יכולים וראשי מדינה חסרי גבולות ומגבלות. מי שהגדיר את הדברים ברהיטות חסרת צניעות היה לואי ה-14, מלך צרפת. "מלך השמש" ירש בילדותו מדינה מרוסקת: פושטת רגל כלכלית, מותשת ממלחמות וקרועה מעימותים פנימיים. הוא מלך 72 שנים, והותיר ליורשיו את צרפת כמדינה החזקה ביותר בעולם של אז. כדי לעשות את המהפך הזה, הוא ריכז בידיו את מירב הכוח הפוליטי, עם עדיפות למלוכה על פני הפרלמנט, וקבע: "המדינה זה אני".
אפשר להבין את מי שמרגיש קורבן, מודר ופגוע - בשל ההיסטוריה הישראלית או נסיבות אישיות - ומחפש מישהו שיעזור לו להפיל את הבסטיליה הממסדית. מובן גם המהלך הציני של מנהיג פוליטי, האומר "גם אני קורבן של המערכת, אז תנו לי לייצג אתכם".
פסיכולוגים יפענחו את האגו המנופח. מומחים לענייני איפור ותיאטרון מבינים את המשמעות של השיער המוזר והאיפור המוגזם. יועצים ארגוניים יסבירו היטב את האובססיה לשליטה, הנובעת כולה מהחשש המתמיד מפני אובדן שליטה. רבים יסכימו שיש קשר הדוק ומרתק בין חוסר הבטחון האישי לבין הרדיפה המתמדת אחרי כוח וגדולה. לא פלא, אפוא, שמנהיגות שכזו מתחבאת תמיד מאחורי אידיאולוגיה טוטליטרית, המניחה שהמדינה היא הגוף העליון בחיי האומה. חשובה פי כמה מהפרט, זכויותיו וחירותו. ומי שעומד בראש המדינה - הוא המדינה.
אחרים מבינים שהפוליטיקה היא עסק קשוח. מאבק יומיומי שקשה לשרוד בו בלי סכינים, שקרים ובגידות. הנשיא רוזוולט תיאר כך את נשיא ניקרגואה: "הוא אולי בן זונה, אבל הוא הבן זונה שלנו". גם הבוחר אומר לעצמו: נתניהו הוא לא מישהו שהייתי רוצה בתוך חתן או מחותן, אבל בעולם הציני והאכזרי שבו אנחנו חיים, בפוליטיקה שבה כולם גנבים, אני רוצה מישהו שיהיה הגנב שלי. אני מקווה שהוא ידאג לי כמו שהוא דואג לעצמו, הבן **** הזה.
לפעמים זה ממש אישי. מנהיג פוליטי הוא לא אחת האבא של האומה. בייחוד עבור ההמונים שנולדו לתוך מציאות שבה אין אחר בלתו. "איך נסתדר בלעדיו?", "אין לו תחליף". לא כל אבא מושלם. ובכל זאת, כשיש משבר, למי אנחנו פונים? לאבא שיש לנו. והנה הלופ. האבא הווירטואלי הזה הוא אמן יצירת משברים, אמיתיים ומדומיינים, ורב אמן בהצעה "להיות שם בשבילכם", כדי להתגונן מפני המשבר הזה. מנהיגים שכאלה הם אגדה ילדותית שלמה; הם קורבן כמו כיפה אדומה, טורפים כמו הזאב וגיבורים כמו הצייד.
כל מה שצריך בשביל להפוך את הסיוט הזה למציאות הוא שילוב חולני של יריבים חלשים ורופסים (וכאלה יש לנו בשפע), הרבה זמן כדי להשמיד את כל החלופות - ומוטיבציה לשימור הקיים, כי כל שינוי יכול לבשר רעות גדולות יותר. תחושתם של המונים היא ששייכות למנהיג הנערץ היא גם שייכות לכלל ולקהילה, הנותנים להם משמעות ומגדירים להם את זהותם.
יעברו עוד הרבה שנים עד שהמערכת תעבור ניקוי רעלים ממגפת הטראמפ-ביביזם. ועד אז, נזכור את חנוך לוין שהתפייט: "בישראל יש רק שלוש עונות - חורף, קיץ ומלחמה". ועל אנשים שכאלה אמר: "כל האנשים, בין בני שנה, בין בני שבעים, בין חיים ובין מתים, זקוקים לאבא". ואבא כן בוחרים.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית