אחד ההיבטים הראויים לציון בקרב החברה בישראל בתקופת המלחמה, הוא השקט שנשמר בין היהודים לערבים הישראלים. זה כלל לא מובן מאליו, היות שהזהות של ערביי ישראל הינה מורכבת, כאשר מצד אחד הם חיים במדינת ישראל כאזרחים ומצד שני בני עמם נמצאים בצד הפלסטיני, נגדו ישראל נלחמת.
חששות בתחילת המלחמה של חזרה למהומות אלימות נוסח אירועי מאי 2021, התבדו במהרה. מנהיגי הציבור הערבי גינו כבר בתחילת המלחמה את מתקפת הטרור של חמאס (למשל, הגינוי של ח"כ מנסור עבאס) ופעלו להרגעת הרוחות ולשמירה על השקט.
על פי סקרים שנעשו על ידי סוקרים ערביים ויהודיים, בעקבות המלחמה, הסתמנה מגמה של שותפות גורל בקרב ערביי ישראל כלפי החברה היהודית. זאת גם בשל העובדה שהחברה הערבית נפגעה בעצמה מחמאס. ארגון הטרור, שמגדיר את עצמו כתנועה איסלאמית, לא הבחינה בשבעה לאוקטובר בין מוסלמי ליהודי, המחבלים ירו בנשים עם חג'אב, שלא ניתן להתבלבל בזהותן הדתית, ירו בבדואים מוסלמים שאמרו מולם את השהאדה. הם לא נמנעו גם מלחטוף את סאמר טלאלקה, ואת ארבעת בני משפחת אלזיאדנה, ששניים מהם שוחררו ושניים עדיין מוחזקים בשבי.
נוסף על כך נעשו גם מאמצי הסברה יפים של ממשלת ישראל, בהובלת משרד התפוצות, כלפי הציבור הערבי. נפתחו חמ"לים בכפר קאסם וברהט, נתלו שלטי חוצות והופקו תשדירים ששודרו בערוצי התקשורת הערבית שסיסמתם היתה: "נעבור את התקופה יחד". מלבד המאמץ הממשלתי היו וישנן עדיין גם יוזמות פרטיות של אזרחים ערביים, אם זה בסיוע לתושבי העוטף המפונים ואם זה במאמצי ההסברה של ישראל כלפי העולם הערבי.
אבל כעת נשקפת סכנה למארג העדין הזה. החלטתו של השר בן גביר למנוע מהערבים אזרחי ישראל באופן גורף לעלות למסגד אל-אקצא ברמדאן, בניגוד להמלצות מערכת הביטחון, שגורסת שהמהלך הזה יביא למהומות וטרור - מאיימת לקלקל את כל מה שנבנה עד כה במאמצים רבים. ההחלטה הזאת משחקת לידיים של חמאס שאל-אקצא הוא סמל המאבק שלהם. אבל לא רק של חמאס, אל-אקצא הוא ציפור נפשו של כל מוסלמי.
תוסיפו לזה את חודש הרמדאן, החודש הקדוש בו ירד הקוראן וקבלו חבית חומר נפץ. הלוא כל מאמצי ההסברה של ישראל כלפי העולם הערבי והמוסלמי התמקדו בבידול דת האסלאם עצמה ובין העיוות האידיאולוגי של חמאס לדת איסלאם. חמאס זה דאעש, אבל לא האיסלאם. ועכשיו מדינת ישראל באה ופוגעת ללא סיבה ברגשות הדתיים של המוסלמים אזרחיה? זה יהיה דבר שיהיה קשה מאוד לשווק אותו לעולם המוסלמי ולעולם בכלל.
במקום זה ישראל יכולה לנהל שיח עם מנהיגי הציבור הערבי על השמירה על השקט ברמדאן. כשם שישראל ידעה להקרין את סרט הזוועות למנהיגי דת, כך היא יכולה לכנס אותם עכשיו בשנית, לדון ולהתייעץ איתם. להיעזר בסמכויות הדתיות בחברה הערבית כדי לרסן את הצעירים, שכבר מתחילים לתסוס ברשת. אם יש בעיות ספציפיות עם גורמים בעייתיים - ניתן לטפל בהן. אבל אם ישראל מענישה באופן גורף ציבור שלם, ללא כל סיבה, שלא תתפלא אם אחר כך היא תצטרך להתמודד עם הסתה, פיגועים והחזרת חזון "אחדות הזירות" של חמאס.
הכותבת היא חוקרת במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן