ביום חמישי ה-1 ביולי 1976, ממשלת ישראל נכנעה לדרישות "החזית העממית לשחרור פלסטין" והסכימה לשחרר מבתי הכלא עשרות מחבלים שארגון הטרור הפלסטיני תבע, תמורת שחרורם של 106 חטופים שהחזיק באנטבה שבאוגנדה. בעקבות החלטת הממשלה האריכה "החזית" בראשותו של ד"ר ואדיע חדאד, את האולטימטום שלה בשלושה ימים. כזכור, בחצות בין שבת לראשון, לפני שפג האולטימטום החדש, נערך מבצע החילוץ של בני הערובה.
ממשלת ישראל, בראשותו אז של יצחק רבין, לא קיבלה את החלטתה כדי "להרוויח זמן" בשביל החילוץ. רבין הבהיר זאת מיד לאחר המבצע, כמו גם בזיכרונותיו. הוא הדגיש שהוא התכוון לקיים את החלטת הממשלה ולשחרר את המחבלים שהיו כלואים בישראל, בתמורה לחייהם של בני הערובה. ואכן, אלמלא נוצרה באותו יום חמישי ולאחריו אפשרות ריאלית למבצע צבאי, ישראל הייתה ממלאת את חלקה בעסקה.
כניעה זו למחבלים, אילו הייתה קורית, הייתה מסבה לנו נזק רב ומעודדת התקפות נוספות, כולל מעשי חטיפה. בפועל, כיוון שהמחבלים באנטבה חוסלו, והטרור הפלסטיני קיבל מכה קשה, החלטת הכניעה של הממשלה והשלכותיה הקשות האפשריות נמוגו על רקע זוהר ההצלחה. מה שנתקבע במודעות העולם היה התוצאה הסופית.
שאלת ההפסד לעומת הרווח האולטימטיביים היא זו שצריכה להישאל גם היום, בבואנו לדון בעסקה אפשרית עם החמאס. בלי שום ספק, כל ויתור למחבלים הוא רע, אבל מה שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא התוצאה הסופית במערכה. אם הוויתור לא יפגע בהמשך ריסוקו של חמאס ובכיבוש רצועת עזה כולה, אזי הוויתור כשלעצמו והמחיר (במידה והוא סביר) ששולם על ידינו עבור החטופים יתגמדו ביחס למכה האנושה שתונחת על הטרור הפלסטיני. הם כבר לא יהווהו תקדים לבאות.
לעומת זאת, אם העסקה תסכן את עצם הגשמת מטרת המלחמה של השמדת החמאס - וסכנה כזו יכולה לבוא בעיקרה מעצירה ממושכת במלחמה, שעלולה לחבל באפשרות של חידוש אגרסיבי ומתמשך שלה - אזי ויתור כזה אינו מתקבל על הדעת. שהרי במקרה של הפסקת המלחמה לפני הגשמת יעדה, מדינת ישראל כולה, על כל 9 מיליון אזרחיה, תהפוך לבת ערובה.
זהו החשבון הפשוט.
יש כאלה שאומרים שחיסול החמאס ממילא אינו אפשרי שכן "אי אפשר לחסל אידיאולוגיה", ועל כן מוטב להביא לשחרור החטופים גם במחיר של הפסקת המלחמה ללא הגשמת מטרתה. אכן, חיסול אידיאולוגיה הוא יעד קשה להשגה, ולפעמים בלתי אפשרי. אבל מה בכך? גם הנאציזם היה רעיון שלא עבר מן העולם עם חיסול השלטון הנאצי בגרמניה. עם זאת, לאחר כיבושה של גרמניה והחרבתה, היכולת של מנהיגי הנאצים ומובילי האידיאולוגיה שלהם להמשיך לרצוח חוסלה גם היא - וזה מה שחשוב.
באופן דומה, האידיאולוגיה שמדריכה את אנשי החמאס, כמו גם פלסטינים רבים מספור, לא תיעלם ביום שבו צה"ל ישלוט בכל רצועת עזה. השאלה הרלוונטית אינה אם רצונם להחריב את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים ייעלם מליבותיהם, אלא האם תחוסל היכולת שלהם להגשימו. יכולת זו היא מה שצריך, וגם אפשר, לחסל. מראש, זו הייתה מותנית בשליטה שהוענקה למנגנון של טרור מפלצתי ומפעיליו על שטח ואוכלוסייה. חובה להכחיד יכולת זו, ואסור לנו למוש ממטרה זו או לסכן אותה בעסקה כלשהי. זהו עיקרון-העל הפשוט שצריך להדריך אותנו בבואנו לחשוב על פרטיה, תנאיה והשלכותיה של עסקה אפשרית כלשהי.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי