יש מועמדים - אבל אין באמת בחירות: ירושלים הולכת לקלפי

צריך להניח את העובדה הכואבת כבר בפתיחה: אין בחירות בירושלים. אפילו לא זכר לכאלה. אני חלילה לא מבקש מערכת בחירות אגרסיבית שתגזול כספים ציבוריים ותזהם עוד יותר את האוויר בעיר - אבל אתם יודעים, אזכור של דמוקרטיה. לא מחלקים פליירים בצמתים, בקושי מתנוססים שלטים בחצרות והטפטים על זגוגיות האוטובוס הופיעו רק בתחילת השבוע האחרון, ולפי המסרים המודפסים עליהן - רוב המפלגות הפכו בבת אחת לקואוצ'רים של אחדות.

עוד לפני שנגיע לסיבה העיקרית שהפכה את עיר הבירה של מדינת ישראל, רצופת הקונפליקטים הנצחיים - לאי של שקט תעשייתי (ואולי אפילו חשוד), צריך להזכיר את הפיל בחדר: המלחמה לא פסחה על הפוליטיקה בירושלים. אירועי 7 באוקטובר הסירו את רעשי הרקע מהבחירות לראשות העיר ופטרו את התושבים מקרבות חתולים, אבל גם הותירו סימני שאלה רבים על אחוזי ההצבעה בבחירות - ועל מי יהיו מקבלי ההחלטות בירושלים של אחרי בחירות במלחמה.

עד לפני השבת השחורה, באזורים ה"ליברליים" של העיר נהוג היה לחלק את המצביעים החילונים בירושלים באופן כמעט שווה בשווה מול החרדים. אם אלו יגברו על אלו, במועצת העיר הכף תיטה כלפי אחד הצדדים, וההשפעות מרחיקות לכת: פתיחת עסקים ותחבורה בשבת, בנייה לאוכלוסיות השונות והקצאת בתי ספר חילונים/חרדיים בשכונות מעורבות. עתידה של העיר ועתיד החברה הישראלית.

אבל כאן מתעוררת בעיה: רבים מהציבור הכללי בעיר במילואים או עסוקים במלחמה. חילונים, מסורתיים, דתיים ברמות משתנות. אחוזי ההצבעה (שגם ככה נמוכים באופן מסורתי מהפוטנציאל) עומדים לצנוח משמעותית. וחוץ מזה - למי יש כוח להכריע עכשיו בפוליטיקה המקומית? אנחנו שורדי מחאות 2023. אבל יודה הירושלמי הממוצע על האמת: השקט הזה לא החל במלחמה - יש מי שמטפח את השקט הזה כבר קדנציה שלמה.

משה ליאון רץ בתמיכה ציבורית אדירה לקדנציה השנייה שלו. גם הפסימיים שבסוקרים מנבאים לו ניצחון בתמיכה די משמעותית. בחמש השנים האחרונות הוא טיפח קואליציה רחבה מקיר לקיר וכינס סביבו אישים מעוצמה יהודית (אריה קינג) ועד מרצ (לורה ורטון), כולל שלוש סיעות חרדיות. ליאון מצליח לשדר את המורכבות של העיר הזו כמעט בכללותה - בסלוגן "ירושלים אחת" הוא מנסה להכניס את כולם תחת כנפו מבלי שאף סממן קהילתי ידבוק בו.

יש מי שמכנה את הכיפה של ליאון "שקופה" ויש מי שטוען שמתחת לכיפה השקופה מסתתרת כיפה שחורה - וזו כבר טענה קשה עבור ליאון, אבל יש לה הסבר הגיוני: בכל הקדנציה שלו, נציגי החרדים קיבלו לרוב את מה שביקשו, רבים מרגישים שהעיר התחרדה וגם במאבקים שבהם היה לליאון את המנדט להכריע - הוא בחר לגלגל את תפוח האדמה הבוער לבית משפט שיחליט עבורו האם לפתוח בשבת את בית הקפה בגן השושנים או את הבריכה בהר חומה.

אבל אם בבחירות הוא קרוב לניצחון - בבית המשפט הוא מפסיד פעם אחרי פעם. שורה של הפרות חוק הובילו את בית המשפט לפסוק נגדו בעוון "תעמולת בחירות אסורה". חוברות, שלטים, פרסומים ליום העצמאות ודפי צביעה שבהם ליאון מקודם בדרך זו או אחרת גבתה עשרות אלפי שקלים מהעירייה ומכיסו הפרטי. סכום זעום, אבל עננה שיעדיף לשכוח.

ליאון מקפיד להתחמק בין הטיפות בכל נושא שעלול לדבוק בו, היחיד שלא נצמד לאף סיעה ארצית ובנושאים רבים העדיף להכריע בתהליך ארוך טווח על פני תלישת הפלסטר. כך לדוגמה - בתי הספר הישראליים במזרח ירושלים מתרבים בקצב מסחרר. לפי ההערכות, הוא מתכוון לדחוק החוצה את בתי הספר עם תוכנית הלימודים הפלסטינית ולספק אלטרנטיבה ישראלית הולמת. אבל לא נשמע את זה באחד הנאומים שלו.

בחמש השנים האחרונות הוא הצליח להוביל מהפכות רבות בעיר הזו: הרחובות (לפי רוב) נקיים יותר ובמזרח העיר מצב התשתיות משתפר, יש תנופת בנייה שלא נראתה שנים ומרכז הייטק ענק שעתיד להביא לא רק את משרדי הממשלה לעיר. מנגד - ההגירה השלילית בשיאה (בציבור הכללי מעידים שזה בעקבות איכות החיים והנוחות בעיר, לפי סקר של מכון ירושלים), מחירי הדירות מתייקרים, הארנונה בשמיים, וגם אם לא מתכוונים - עוד בית עסק סוגר את שעריו בשבת והציבור החילוני מרגיש שהוא נדחק לפינה.

ראש העיר משה ליאון שעומד בראש רשימת "ירושלים אחת" מסר: "ירושלים היא העיר הגדולה והמורכבת ביותר בישראל. בעיר חיות אוכלוסיות גדולות ומגוונות עם שונות תרבותית גדולה ביניהן וצרכים משתנים. 
האתגר הראשון במעלה בעיניי הוא המשך התהליך של רגיעה ואיזון בין כל הקהילות תוך שצרכיהן מסופקים להם בכבוד. העיר שלנו רגועה כבר חמש שנים, יותר מאשר הייתה אי-פעם. אני רואה את המשך התהליך כקריטי להתפתחות העיר ולאושר תושביה. האתגר השני הוא השארת הצעירים בעיר והשבת אלה שעזבו בחזרה אליה, לצד אוכלוסיות חזקות נוספות. האתגר השלישי הוא חזרה למקום בו העיר כבר הייתה בעבר, והיא עתה בדרך לשם בחזרה: עיר בינלאומית, חיה ותוססת, מרכזו של העם היהודי ובירתה של מדינת ישראל. עיר של תיירות, השכלה, חיי תרבות ופנאי וגם בירת הספורט של ישראל. אנחנו לגמרי בדרך לשם והכל חשים בשינוי. האתגר הרביעי הוא פיתוח חיי כלכלה ומסחר ערים ומצליחים והאתגר החמישי הוא שמירה על זהותה של ירושלים כעיר היושבת על פסגת ההר, והרים ומעיינות סביב לה. שמירה על השטחים הירוקים והפתוחים, על ערכי הטבע והסביבה והגנה עליהם מפני איומים שצפים ללא הרף".

זה נדמה שהקמפיינים בירושלים כמעט מתואמים. כל שילוט החוצות הופץ בבוקר אחד לפני כמה ימים, במסרים הוגנים ומאחדים, אבל לצידם גם יוסי חביליו: "ירושלים חרדית או ירושלים ישראלית?". באווירת "רק שלא נחזור לשיח ה-6/10" רבים הרימו גבה. כזה מסר מפלג במערכת בחירות? איך אפשר שלא להזדעזע? אבל ציניות בצד, זה סלוגן הקמפיין המדויק למידותיו של חביליו, המועמד שינסה לנצח את ליאון - או לפחות להשתמש במוניטין שלו כ"אלטרנטיבה" כדי להשיג מספיק כוח במועצת העיר.

חביליו, שועל ותיק בזירה הירושלמית, עתיר ניסיון וקרבות, כבר יותר משני עשורים בתפקידים בכירים בעירייה - תחילה כיועמ"ש ובעשור האחרון, פעיל עירוני מוכר מאוד שמנהל מאבקים ארוכים על דמותה ה"חופשית" של הבירה - ממצעד הגאווה שהביא לעיר ועד הגנה מסגירת מקומות בילוי בשבת. הוא אף זכה באביר איכות השלטון על מאבקו למינהל תקין ושלטון החוק.

למרות שחביליו נשאר סגן ראש עיר עד סוף הקדנציה, הוא לא הסכים לסור לרגע מהמאבק הציבורי על העיר - גם כשהחליט להגיש עתירות כסגן ראש עיר נגד מהלכים בעירייה. במאבק שלו על ראשות העיר הוא מביא את האנטיתזה של ליאון בלי להגיד את שמו של ראש העיר: לתלוש את הפלסטר בנושאים הבוערים על הסטטוס קוו הירושלמי, לדאוג לציבור הכללי בעיר ולשמור על ירושלים "חופשית", כהגדרתו.

אך למרות ואולי משום שסיכויי ההצלחה שלו לגבור על ליאון נמוכים - הוא מעדיף לא להתנגח איתו חזיתית - אלא לבקר תהליכים בעיר. באופן תמוה, "האיחוד הירושלמי" (שמה של התנועה בראשותו של חביליו - איחוד של העבודה, מרצ ויש עתיד - יש"י) השקיעה מאמצים כבירים לפני המלחמה - דווקא בפגיעות הדדיות עם תנועת "התעוררות" שמבקשות להביא את אותו ציבור - פחות או יותר.

יוסי חביליו, העומד בראש רשימת "האיחוד הירושלמי", מסר: "בשנים האחרונות נאבקתי על צביונה של העיר יחד עם חברותיי באיחוד הירושלמי: המאבקים על פתיחתה של בריכת הר חומה וקולנוע סמדר, לצד המאבקים על השקעה שיוויונית בתקציב לכולם, שמירה על צביון השכונות הממלכתיות, הגנה על מבני הציבור ומוסדות החינוך הממלכתי וכמובן מניעת הדרת נשים. ירושלים הגיעה לרגע ההכרעה ההיסטורי הכי גורלי מאז קום המדינה. אם ירושלים לא תהיה ממלכתית, היא לא תהיה בירת ישראל. אם היא לא תהיה ישראלית היא לא תייצג את המדינה שהקמנו. אם ירושלים תהיה חרדית היא תאבד את מעמדה ההיסטורי ואת מהותה. משה ליאון מוביל את העיר לבני ברק דה פקטו. חברותיי ואני באיחוד הירושלמי נעצור את זה".

מועמדות בולטת נוספת עשויה לקבוע את עתידה של מועצת העיר - ומי שהתלבטו זמן רב אם לרוץ לראשות: "התעוררות" - התנועה הגדולה והמשמעותית ביותר ברחוב הירושלמי. בבחירות הקודמות הם היו פסע מזכייה (פער של 3,000 קולות), ובעקבות הסירוב להיכנס לקואליציה והעזיבה של יו"ר התנועה עופר ברקוביץ' - הם איבדו חלק משמעותי מכוחם, אך עדיין מוכרים ואהודים ברחוב.

אדיר שוורץ, יו"ר התנועה הצעיר, שעדיין אינו בן 30, מוביל קו של עבודת שטח מאוד אינטנסיבית ואופיינית לדנ"א של התנועה. במסרים חיוביים ובמיזמים חברתיים הם מנסים לקנות את לב התושבים - בעיקר הצעירים שבהם. החמ"ל האזרחי שהקימו במלחמה מתפקד ומחליף במידה רבה רשויות רבות, הדאגה למילואימניקים ולסטודנטים בעיר מהמעמיקות שבין הסיעות - והסלוגן שבחרו בקמפיין תוך כדי מלחמה לא מוכן לתקוף איש: "לחיי הדור הזה".

לצד זאת, התחלופה הגדולה של נבחרי הציבור שומרת על רעננות אבל משאירה את "התעוררות" כעלה נידף אחרי שינויים. לפי מקורות מעורים בפוליטיקה העירונית, אם שוורץ יקבל מספיק קולות הוא עלול לדחוק החוצה את חביליו מהסגנות ולקבל חמש שנים של עשייה עבור העיר. שם, הוא יצטרך להוכיח מעל הכול שהוא לא רק מצעיד מחאה מהשטח, אלא גם יודע להוביל מהלכים בשולחנות העגולים - וגם לדפוק עליהם. להוביל קו אידיאולוגי מגובש לשם שינוי ולא לפספס הזדמנויות במשא ומתן העתידי.

לצד אחוזי ההצבעה שמותירים את הפוליטיקאים לגשש באפלה - זו תהיה שאלת הבחירות הגדולה: ממי תורכב מועצת העיר של בירת ישראל? כאמור, ההשפעה התקדימית בירושלים גדולה וצופה פני עתיד על רחבי הארץ. באגף החרדי - דגל, אגודת ישראל וש"ס - מתגוששים ביניהם, אך אם לא יקרה דבר דרמטי - הם יקראו לציבור להצביע בהמוניו. הנציגים שהובילו את ערביי מזרח העיר כבר כמעט ולא נשמעים, סימן שאלה גדול מוביל את אחוזי ההצבעה שם היות ומעטים אופטימיים לגבי היציאה שלהם להצביע. הליכוד נמצא בשפל המדרגה בירושלים, לפי סקרים שנודעו לוואלה!, ואם יצליח לרכז מאמץ יוכל להביא מנדט בפסגת זאב בעיר. כך גם מספר סיעות נוספות, שלפי הסקרים יצליחו לגרוף מאות קולות אך יישארו מתחת לאחוז החסימה.

בציונות הדתית החלוקה די דומה לארצי: סמוטריץ' מריץ את חגית משה, שרצה לפני המלחמה עם קמפיין אנטי-חרדי: "אם לא נצביע - ניחנק", בן גביר שעומד מאחורי אריה קינג שמוביל בימים אלה מאבק נגד מוסדות אונר"א בירושלים והנציג של מפלגת נעם, שחוץ מירושלים לא מתמודדת באף עיר אחרת. בימים שבהם משוחררים עשרות מחבלים למזרח העיר, והביטחון חוזר לראש סדר העדיפויות - הם יכולים לפרוח, אך אולי האחד על חשבון השני.

אז אולי בירושלים הבחירות לא נראות באופק, המסרים יוצאים תחושת אחדות חמימה ובכללי מרגיש שפוליטיקה מקומית קצת מעליבה את המימדים של העיר הזו. אבל חשוב לזכור: המאבקים האמיתיים כאן לוקחים זמן רב, ומה שייקבע כאן בעוד שלושה שבועות יוכל לשנות סדרי עולם לשנים רבות קדימה.