"קצת התמזל מזלי כי הצלחתי להגיע לתשובות לגבי מה קרה לבן שלי", אמרה נטליה קסרוטי הבוקר (רביעי) בריאיון לאודי סגל וענת דוידוב ב-103FM. נטליה היא אימו של קשת קסרוטי, בן ה-21, שנרצח בפסטיבל הנובה בבוקר השבת השחורה ב-7 באוקטובר. נטליה פרסמה לאחרונה פוסט שבו שיתפה בפרטים חדשים מרגעיו האחרונים של בנה - לפני שנורה בידי מחבלי חמאס, וביקרה את התנהלות המדינה: "לא רואים ולא שומעים אותנו".
"חלק מהמידע קיבלתי, את חלקו חיברתי. להב 433 והיחידה לאיתור נעדרים של הצבא נתנו לי רסיסי מידע, עם הרסיסים האלו התקדמתי. מצאתי את התשובה לאיפה הבן שלי נרצח, מי היה איתו, מתי זה קרה, בשעה כמעט משוערת מדויקת", סיפרה האם בריאיון ותיארה את שגילתה: "איך שהתחילו הטילים, הוא היה עם כמה חברים מחו"ל. כשהתחילו הטילים הם היו בשני רכבים, והתפנו משם. ברכב אחד היה קשת, שני לוק ואוריאן. ברכב השני היו סשה ודניאל".
האם המשיכה לתאר את השתלשלות האירועים בבוקר הנורא: "הם נסעו כברת דרך והגיעו לעיקול של מפלסים - שם קשת התקשר לחברים שלו ואמר להם שלא יבואו כי יורים. אחר כך, קשת התקשר למד"א פעמיים והתחנן לאמבולנסים כי שני הייתה פצועה מאוד ברגל, אמרו לו 'אנחנו כבר מגיעים'. הם לא הגיעו, לא הגיעו בזמן".
"אנחנו חשבנו ששם קשת סיים את חייו", סיפרה נטליה, "ואז הבנו שהוא נמצא ירוי בגשר מתחת לצומת שער הנגב עם אדם בשם מוטי. חיברתי עוד הפעם את החלק של הפאזל, מה קרה בין מפלסים לשער הנגב".
"קשת האמין שהאמבולנסים בדרך, שני לוק נשארה עם הבן זוג שלה אוריאן, שכיום חטוף בעזה וגופתה גם שם. הוא הבין שזה רגע שהוא צריך להציל עכשיו את עצמו, העזרה עבורם מגיעה, והוא עלה על רכב עם אדם בשם מוטי", שחזרה האם, "מוטי, איש בן 74 מפלורנטין שאוהב מסיבות, לקח את הבן שלי לבית חולים כי הוא היה פצוע ברגל. באותו הרגע, במקום הארור, הם סיימו את חייהם ביחד. לפני יומיים קיבלנו עוד חיבור מרגש, מהבחור בזק"א, שחילץ את גופתו של בני".
נטליה סיפרה על רגעי חילוץ גופת בנה מאזור הקרבות: "זה היה בעשר בלילה, תחת אש, היו שם כוחות רבים, הם יצאו משדרות, כל הכבישים היו עדיין רוחשים מפלצות. תחת אש ואבטחה, המפלצות האלו השאירו ליד הרכב בו קשת ומוטי היו רכב נוסף צמוד ממולכד. הם היו צריכים קודם לפרק את מטען החבלה. היה לנו מזל שכל זה לא קרה וקיבלנו את הגופה של הבן שלי".
בריאיון, נטליה ביקרה את יחס המדינה למשפחות נרצחי הנובה: "אני לא יודעת אם המילה 'שקופים' היא המילה המתאימה עבורי באופן אישי. אני יודעת מתוך חיבור לכמעט כל המשפחות הקיימות, בקבוצות וואטסאפ של נרצחי המסיבות, שזו תחושה שמאפיינת את כולם, שלא רואים אותנו, לא שומעים איתנו, לא מדברים איתנו. המון אנשים טובעים ואובדים בתוך בתחושה הזו".