כשתכננו את היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל, ביקשו להקדיש מקום שווה לכל חללי מערכות ישראל תחת קורת גג אחת. באותה עת, היו כ-6,000 חללים שלא הונצחו בצורה מסודרת, אם כך, זה רק מתבקש לבנות את ההיכל כאסופת לבנים זהות המונחות אחת על השנייה ויוצרות צורה הנדסית מרהיבה ומורכבת. על כל אחת מהלבנים החיוורות, חרוט שם של חלל צה"ל כשלצידו נר זיכרון אלקטרוני. בתאריך הנפילה, נדלק "נר הזיכרון" סמוך לשם הנופל, ומעניק לו נקודה של אור בתוך המבנה האפלולי.
כבר כשהחלו את התכנון, לפני קרוב ל-15 שנה, נולד הצורך לחשב תוך כמה שנים ייגמר המקום על קיר הלבנים. בתמימות הם ניסו לאמוד את מספר השנים לפי ממוצע הנופלים בכל שנה, שעומד על כ-40 בשנה "רגילה" - ואז הגיע הטבח בשבעה באוקטובר. "הוסיפו לקיר הזה חמש עשרה שנה ביום אחד", אומר אלי בן שם, יו"ר יד לבנים ב-26 השנים האחרונות. "רק ביום הראשון של המערכה היו יותר מ-400 חללים, והיום אנחנו עומדים על 621 לוחמי צה"ל, משטרה, שב"ס ושב"כ" (מספר שעוד הספיק להתעדכן מאז קיום הראיון באמצע השבוע).
עמודות ארוכות מנשוא של לבנים מסודרות לתפארת מנציחות את שמם של הנופלים במערכה האחרונה. אלי מקפיד לציין פעמים רבות שלא מדובר בכולם - ובימים הקרובים צפויים להתווסף גם הנופלים של החודש האחרון. הפעם האחרונה שבה נוספו לרשימת החללים הארוכה הזו כמות כל כך גדולה של נופלים בבת אחת הייתה בליל 4 בפברואר 1997, כששני מסוקים התנגשו זה בזה בדרך לפעילות מבצעית ברצועת הביטחון בלבנון. בין 73 הנופלים היה גם קובי בן שם ז"ל, בנו של אלי.
השבוע, יצוינו 27 שנים לאסון הנורא והפצע העמוק שמלווה כל אחת מהמשפחות, לרבות משפחת בן שם - כואב השנה במיוחד: "השנה זה יותר קשה מבדרך כלל. בכל שנה זה קורע את הלב, אבל אני לא צריך את הטקסים כדי לזכור את קובי, אני הולך לישון איתו בערב וקם איתו בבוקר. עם זאת, יש יותר מ-1,000 מתנדבים ביד לבנים שמקפידים להגיע לכל הלוויה. ובכל הלוויה שאני מגיע אליה - זה פותח את הפצע האישי שלי, של קובי. אני חורק שיניים וממשיך".
כדרך קבע, בארגון יד לבנים מקפידים להגיע לכל הלוויה - משימה שהפכה כמעט לבלתי אפשרית בימים הראשונים של המלחמה, כשרק בהר הרצל היו 90-60 הלוויות ביום. "בכל חצי שעה הייתה הלוויה ובכמה מוקדים שונים במקביל. בששת הימים הראשונים המתנדבים שלנו ישנו בבית הקברות אבל התעקשו לעמוד בכל הלוויה", הוא מספר. "עד עכשיו טיפלנו בגילאים מבוגרים - אחים שכולים מיום כיפור, יש לנו אפילו אמא בת 103. אבל פתאום במלחמה הזו, מגיעה קבוצה של הורים בגילאי 40, 50, ו-60 הם כבר הזקנים. ברגע אחד צריך למצוא מענה גם ל-2,000 אחים שכולים, 70% מהם מתחת לגיל 18, תוסיף לזה 400 יתומים - לאף אחד, גם לא למדינה, אין בכלל את הכלים לטפל בילדים האלה. אז אנחנו צריכים להמציא את עצמנו מחדש".
ואכן, התקציב של יד לבנים הוכפל בעקבות המערכה וגויסו שורה ארוכה של אנשי מקצוע שיטפלו בהורים ובילדים. מאז, בן שם ביקר יותר מ-100 משפחות של חללים מהמלחמה וניסה לעזור להם לאסוף את השברים במה שהוא מגדיר כ"חיים חדשים לגמרי": "לאבד בן זה כאב שאי אפשר לתאר - התקרה של הבית נפלה עלייך, ואתה מתחיל את החיים מחדש. כמו תינוק, אלו חיים אחרים וצריכים ללמוד לחיות אותם, לאט לאט התחיל ללכת. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו. זה כבר לא רק קבוצות תמיכה ופסיכולוגים - הייתי שם בעצמי וברחתי אחרי דקה. אז רכיבה על סוסים עוזרת לי במקום או טיסות בגובה רב, שם אני מרגיש שאני מדבר עם קובי".
חשש כבד לקראת יום הזיכרון
הכאב הגדול של המשפחות הולך יד ביד עם הכאב הגדול של אלי, שמתעקש לחזור פעם אחר פעם לאותן המשפחות. הוא מפציר על כך שזו זכות גדול לסייע להם - אבל גם לא מסתיר את הקושי האישי: "ישר כשאתה נכנס - אתה מבין מאיפה הילדים האלה באו. משפחות של מלח הארץ, אין שמאל ואין ימין. דתיות, חרדיות, תל אביבים - כולם גידלו את הילדים על אהבת הארץ. אתה נכנס ורואה את המשפחות ומתמלא בגאווה גדולה. עם זאת - זה שובר. אחרי ביקור אצל חלק מהמשפחות אני נכנס למיטה וישן עד למחרת בצהריים. אני מבין באיזה תהליך הם נמצאים, עברתי את זה בעצמי. הם עוד לא יודעים לאן הם הולכים - גם 26 שנה אחרי שקובי נהרג, אני קם איתו בבוקר והולך לישון איתו בלילה. אתה מנסה לכוון אותם, אני רואה בזה זכות גדולה".
באיזה מקום הפכת להיות האבא של כולם, שדואג לשמור על החללים והמשפחות מכל משמר?
"השתדלתי, לא כל כך הצלחתי. יום הזיכרון למשפחות השכולות זה היה קודש הקודשים של החברה הישראלית. בשנה האחרונה קרה משהו, ואני מאוד חרד למה שיקרה ביום הזיכרון הקרוב. עם הכמות הגדולה של המשפחות, עם הכעס שישנו על הצבא, על המדינה. מאוד חרד. מה שמאחד את עם ישראל זה יום הזיכרון, יום שיש עליו קונצנזוס. אין אזרח במדינת ישראל שלא מקדש את היום הזה. חרד בגלל השבויים, בגלל הכעס שיש לחלק גדול מהמשפחות שהילדים שלהם נהרגו ב-7 באוקטובר".
יום הזיכרון בשנה שעברה עבר בסימן ההפגנות נגד החקיקה המשפטית, ולמרות תחינות חוזרות ונשנות של אישי ציבור ומנהיגים שלא להגיע ולהכניס את המחאות לבתי העלמין - הניסיון למנוע זאת הצליח רק באופן חלקי ובמספר בתי עלמין בארץ התקיימו מחאות שהסתיימו במפגנים פוליטיים ועימותים אלימים. בקרב המשפחות השכולות אף נערך סקר לפני אירועי יום הזיכרון, שלפיו 70% מהמשפחות לא היו מעוניינות שיבואו נציגי ציבור לפקוד קברים. בעקבות הסקר, המועצה הציבורית להנצחת החייל החליטה לבקש מכל נבחר ציבור שלא עשה צבא - שלא יגיע לבתי הקברות.
המהומה ביום הזיכרון הקודם בבית העלמין בבאר שבע
"לשמחתי, כל השרים וחברי הכנסת שפנינו אליהם אמרו: 'אם זה פוגע במשפחה אחת - אנחנו מוותרים'. היחיד שלא ירד מהרעיון זה בן גביר ומה שקרה בבאר שבע - אני רואה את זה כדבר חמור מאוד, ביזוי של המשפחות, ביזוי של הנופלים. היו שם מכות. הגיעו אלף תומכים שלו שלא היו קשורים לשכול ורק באו לשיר לו שירים. אני מאוד חרד פוליטית, מקווה שהשרים וחברי הכנסת ישמרו על קדושת היום ויתעלו על עצמם"
מנגד, יו"ר יד לבנים מציב גבולות ברורים לא רק לפוליטיקאים - אלא גם למשפחות: "גם למשפחות השכולות יש קווים אדומים. כשהורים שכולים באים לפה להיכל הזה, כאן זה קודש הקודשים של עם ישראל. אני אומר להם - מי שרוצה להפגין שיעשה את זה בחוץ. בתי הקברות הצבאיים הם הפנתיאון של מדינת ישראל. כשאתה מקבל את הזכות להיות בבית קברות צבאי - זה כבוד גדול. כמו שיש משפחות שמגיעות עם נוסחים מיוחדים. צריך לשמור על אחידות, מי שלא מוכן לקבל את הנוסחים - שיילך לבית קברות אזרחי, הכול בסדר.
מורכב להגיד את זה למשפחה.
"זה מורכב, אבל אני אומר את זה. יש כללים במקום קדוש. אם כל אחד ירצה לא יהיה לזה סוף. היו תקופות שרצו להכניס את המקצוע של הנופל, טייס וכולי. ומה נעשה אם יש אחד שהיה טבח ולא רוצים לכתוב? צריך פה איזונים וחשיבה. יש ועדה של נציגים ממשפחות השכול שמחליטה וצריך לכבד את זה.
גם במלחמה האחרונה, כל הנושא של שמירה על קודש הקודשים הזה - יש אירועים שלא נתקלו בהם.
"התמודדנו עם דברים לא פשוטים. אבל כל אחד לא יכול לעשות דין לעצמו גם על הנושא של הכיתוב על המצבה. היה ויכוח מאוד גדול בשנים האחרונות אם להוסיף את השם של האחים למצבה. בהר הרצל עד היום יש קבר ללא מצבה, יש גיטרה של הילד - בדיוק מהסיבה הזו. קיבלנו החלטה מורכבת אבל מושכלת. על הכרית עצמה אין מקום נקודה, בשנים האחרונות הוספנו לוח שיש בחלק התחתון שבו כל משפחה יכולה להוסיף את מה שהיא רוצה - רק אל תפגעו במדינה".
זה בקלות יכול להישמע כמו לבוא ולהגיד למשפחה "אנחנו נקבע איך יזכרו אותו"
"אלו סוגיות מורכבות ורגישות מאין כמותן, כשמשפחה מאבדת את היקר לה - על זה מתחילים לריב איתה? אבל למקום כזה אתה חייב כללים. אם למישהו יש טענה - שיילך לבג"ץ, שלא יעשה את זה על דעת עצמו. אם כל אחד יתחיל לעשות מה שהוא רוצה ולכתוב את מה שהוא רוצה, אתה תאבד את האחידות של בית הקברות".
בן שם נותן דוגמה לתופעה: "אם תלך בחלקות של מלחמת יום כיפור וששת הימים, לא תראה שום דבר על הקברים. אין נוסחים ואין כיתובים. בשנים האחרונות תתחיל לראות תמונות, צעיפים, בבית הקברות באשדוד יש מאגים וכלי נשק על הקברים, תולים פעמונים. אני שמח שלפחות את הכרית משאירים כמו שצריך. גם הנופלים עכשיו, אחד רצה שיכתבו 'נפל בקרב בעזה', אחר רצה 'בקרב בבארי'. הוחלט לכתוב על המצבה שלהם 'בקרב בחרבות ברזל' ואמרו מראש למשפחות שזה שם זמני עד שממשלת ישראל תחליט לתת שם למלחמה. אחרי שהממשלה תחליט על שם - יחליפו את כל הכריות של הקברים".
"אדוני ראש הממשלה, אדוני הנשיא, אני שמח שאתם צוחקים מהסרט - אבל אצלנו בוכים"
בן שם לא חוסך בביקורת. מהשיחה הארוכה שאנחנו מקיימים בלב היכל הזיכרון עולה תחושה של אדם שקיבל על עצמו את משימת ההנצחה הלאומית - והוא לא מתכוון לפסוח על שום נקודה בדרך, כולל על מערכת החינוך: "לצערי ממשלת ישראל לדורותיה לא השכילה להכניס למערכת החינוך את הנושא של מלחמות ישראל. בלתי נתפס לחשוב שזה לא חלק מובנה מבחינת הבגרות - לפני נפוליאון ומלחמת העולם הראשונה. לנו זה מאוד חורה שלא זוכרים את הנופלים".
בן שם נזכר בוועידה שהתקיימה לפני כמה שנים. "החלטנו להעלות את הנושא. שלחנו צוות צילום לכניסה לאחד מבתי הספר בירושלים ושאלנו את התלמידים שאלות: 'כמה ימים ארכה מלחמת ששת הימים?', אף אחד לא ידע. מבצע דני - הם אמרו לי 'דני של שטראוס', בן גוריון - 'שדה תעופה'. תשובות מטומטמות. ואז שאלנו 'מי זכה באח הגדול?' וכולם ידעו. כולם התגלגלו מצחוק. אז עליתי לבמה ואמרתי להם: "אדוני ראש הממשלה, אדוני הנשיא. אני שמח שאתם צוחקים מהסרט - אבל אצלנו בוכים".
"זה בסדר לדעת מי זכה באח הגדול ובכוכב נולד", ציין בן שם והוסיף: "אבל תזכרו מי הגיבורים האמיתיים שלנו ובזכות מי אתם חיים בארץ. ניסיתי מול משרד החינוך, הייתי בקשר עם כל שרי החינוך לדורותיהם - גם בנט ניסה והביא תקציבים לעניין. אבל כשכל מנהל גימנסיה יכול לעשות מה שהוא רוצה - ב-90% מבתי הספר לא נבחנים בכלל על מלחמות ישראל. לא יכול להיות שזה לא בספרי הלימוד".
אך מול כל אלו, בן שם מתעקש לסכם ולהודות שדור הטיקטוק - נפלא יותר משחשבו, ואפילו שולח עקיצה למנהיגים: "היו דיבורים על הדור הזה - איזה דור מדהים. הם לא מוכנים לסיים את הלחימה, הדורות הצעירים שלנו משביחים את עצמם - גם טכנולוגית וגם צבאית. אני מאמין שיהיה טוב ורק מקווה שהקיר הזה לא ימשיך לגדול. מקווה שכל אחד מהמנהיגים שלנו יתעשתו ויבינו שהם צריכים להיות ראויים ללוחמים האלה, כל מנהיג צריך לראות לנגד העיניים את הקיר הזה - ולהבין שהוא צריך להיות ראוי להם".