יום השואה הבינלאומי בועדה בכנסת

הוועדה המיוחדת לטיפול בשורדי שואה בראשות ח"כ מירב כהן ציינה את יום השואה הבינלאומי בכנס מיוחד בסימן שורדי השואה לאור מלחמת "חרבות ברזל". בכנס השתתפו שורדי שואה שבני משפחתם בשבי, שורדי שואה מעוטף עזה, שר הרווחה יעקב מרגי, סגה"ש במשרד רוה"מ אורי מקלב ושגרירים זרים.

יו"ר הוועדה למען שורדי השואה, ח"כ מירב כהן:
השבת השחורה, לפני פחות מארבעה חודשים, הציפה מחדש טראומות וכאבים של שורדי השואה, בכל מקום בארץ, ובמיוחד בקרב תושבי עוטף עזה, בתקופה הזו 1,894 שורדי שואה פונו מבתיהם מאז ה-7 באוקטובר, מתוכם 554 תושבי עוטף עזה.
שורדי השואה הולכים ומזדקנים, רבים מהם נפטרים בכל שנה, ואין לנו עוד הרבה זמן כדי לדאוג ולוודא שגם בסוף חייהם יוכלו לחיות בכבוד.

שורדת השואה, בלה חיים סבתו של יותם חיים ז"ל אשר נהרג בשבי וגופתו מוחזקת בידי החמאס:
נולדתי ב-1938 בפולין. בגיל שנה אמא שלי לקחה אותי ואת אחיותיי, נדדנו בקור ושלג. היו רגעי משבר בהם אמא שלי חשבה להשאיר אותי ולהציל את אחיותיי, בדרך למפגש עם אמא בביאליסטוק. אחרי המלחמה חזרנו לפולין, וצעקו לנו "חבל שהיטלר לא גמר אתכם". תמיד בחרתי בחיים. האמנתי שהשואה לא תחזור. בחרתי ונאבקתי לחיות גם כשחליתי בסרטן. כיום יש לי חמישה נכדים ושני נינים, חשבתי שהגעתי לשלווה והייתי מאושרת. התעוררתי ב-7.10 והתקשרתי ליותם בכפר עזה. הוא שלח לי הודעה קולית. לא האמנתי שזאת הפעם האחרונה שאשמע את קולו. יותם, הילד היפה עם הבלורית האדומה והנשמה הטובה. לא האמנתי שככה ייגמר הסיפור שלנו. האמנתי בחוזק שלו לשרוד ולחזור. תיארתי לעצמי שהוא כמו שמשון הגיבור. קיוויתי והתפללתי שיחזור. לצערי ולכאבי לא כל נגמר הסיפור. יותם של המדינה, לא רק שלנו. האבל לא רק שלנו. שוב אני בניסיון, ובוחרת בחיים. אני סבתא ניצולת שואה, לא יכולה לתפוס את זה שהשואה חזרה אחינו שוב - ובעוצמה חזקה. הבטחתי לכם עולם חדש וטוב, ולא הצלחנו לקיים. יותמי, אתה איתי ביום ובלילה, היית רוצה שאחזור להיות הסבתא השמחה שמחכה לנכדים ולנינים. מבטיחה לך שאמשיך לדאוג לכל המשפחה, ואתה - תמשיך להופיע בשקיעות האדמדמות. שלום לך נכדי האהוב, אחזיק אותך חזק חזק באירוע אין קץ. ושום אני בוחרת בחיים. אנחנו במולדת שלנו, אין לנו ארץ אחרת.

שורד השואה שמחה צוהר, סבו של עומר נאוטרה שנמצא בשבי החמאס:
נולדתי בשנת 1941 בסלובקיה, בקהילה של 1,300 יהודים ממנה חזרו רק 120 אחרי המלחמה. היום אין בה יהודי אחד. אנחנו שוב עדים לשתיקת העולם הנאור מול רצח יהודים. עד גיל 3 אני לא זוכר מה קרה עם משפחתי. לימים סיפרו לי שמשפחתי מצד אמא ניצלה כי עלתה לישראל לפני השואה, ומשפחתי מצד אבי נספתה במחנה סוביבור.
נכדנו האהוב, עומר, יליד ארה"ב, לא היה חייב להתגייס, אבל רצה בכך. הוא נחטף בבוקר ה-7.10, ומאז לא קיבלנו ממנו כל אות או סימן. היום כמו אז, קמים עלינו לכלותנו, אבל אין מה להשוות. היום יש מדינה ליהודים, וחיילים גיבורים שנלחמים ברגעים אלה ממש על עצמאותנו. אנחנו שולחים להם כוחות. אנחנו חייבים להיות מאוחדים כדי לנצח את הרוע. ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.

הדסה לזר, אחותו של החטוף המבוגר ביותר שלמה מנצור, שורד פרעות הפרהוד:
אני אחותו של שלמה מנצור שנחטף לבדו מקיבוץ כיסופים, בגיל כמעט 86. שלמה נולד בעיראק, והתמודד עם שואת הפרהוד. ערבים רצחו, אנסו, התעללו בתינוקות, חטפו, ריטשו ראשים, בזזו ושרפו חנויות שסומנו בצבע אדום מבעוד מועד. זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק. והעולם שתק. שלמה ראה מראות שליוו אותו כל החיים. אם חשבנו אז - לעולם לא עוד - לא העלינו על דעתנו שמראות כאלה יחזרו כשיש לנו משינה ריבונית. שלמה אחי נחטף מביתו, מבצרו, ובימים אלה הוא עובר בזקנתו שואה נוספת. מחבלי חמאס עשו פוסקות בבית, אזקו את ידיי אחי, וכשהוא לבוש פיג'מה - חטפו אותו במכוניתו לעזה. הלב כואב מגעגוע ומחשבה מה עובר עליו במחשכים. אני בטוחה שגם בשבי הוא חולק את המנה הזעומה שלו עם החטופים האחרים. אני מדברת עליו, והלב מחסיר פעימות. שלמה איש של משפחה וחברים. אני אחותו הקטנה ומרגישה לפעמים כמו אמא שלו.
הוא נחטף במשקל 58 קג. אנחנו מקווים שהוא לא בחרפת רעב, ומקבל את התנאים לחיות. ומכאן היום, ודווקא ביום בו מציינים את יום השואה הבינ"ל, אני רוצה לשאול איך הוא שוב עובר טרגדיה כזאת - והעולם שותק. העולם צריך להתגייס להחזיר את שלמה ושאר החטופים לביתו ומשפחתו. שלמה, אנחנו מקווים שהאור המתוק בעיניים שלך - מאיר את העלטה בה אתה שרוי. שמור על הרוח שלך, אנו עושים הכל להחזיר אותך הביתה ולעטוף אותך באהבה.

שורדת השואה, צילי וונקרט סבתו של עומר וונקרט שנמצא בשבי החמאס:
נולדתי בצ'רנוביל, באוקטובר 1941 לקחו אותנו ברכבת, ואז ברגל. אבא החזיק אותי בכרית, כשעל הגב שלו - הציוד שלי. אמא זרקה את המזוודות לאחר שלא יכלה לסחוב אותן עוד. היינו בלי כלום. הגענו לדז'ורין. בסוף המלחמה אני זוכרת את ההפצצות של הנאצים על הגטו שלנו. אנשים מתו לא רק מהפצצות, אלא גם מרעב ומחלות. כשיצאנו מהגטו חזרנו לרומניה. לישראל הגעתי ב-1965, עם ההורים. באתי כאשה נשואה, אבל הבנים שלי נולדו בארץ. שמחתי שלא יגדלו בתור עולים חדשים.
עומר הוא הנכד הראשון שלי, והוא חולה קוליטיס. הוא בסכנה. הוא צריך אוכל, הוא צריך תרופות. הם לא יתנו לו מה שמגיע לו. הם חיים מתחת לאדמה ללא אור שמש, וללא אוכל. עומר היה ילד חייכן. כולם רוצים לעזור - אבל אין עם מי לדבר. אני סומכת על הצבא שלנו, שאין כמוהו בעולם, חזק ואנושי.
אני מקווה שיביאו את עומר הביתה, לאחיו, הוריו, ואליי - סבתא שלו.
זאת השואה השנייה שלי. אז - לא הבנתי את הסכמה. היום - אני מבינה.