שם: עמרי מירן
גיל: 46
יישוב: נחל עוז
מאיפה נחטף: בית משפחת עידן, אליו נלקח יחד עם משפחתו מביתם
מתגעגעים אליו: בנותיו רוני ועלמא, אשתו לישי ומשפחתה, אביו דני ושלושת אחיו
הדבר הראשון שתגיד לו לישי: כמה טוב שבאת. בצורה הכי כנה
מה מחכה לו בבית כשיחזור: להשכיב את הבנות לישון, ולשבת לסיגריה ובירה ביחד
התוכניות שלו: תכננו שנה רגועה. לקדם את הקליניקה שלו של טיפול בשיאצו. לטוס לתאילנד כל המשפחה, לא טסנו מאז הקורונה
"שלום לכל האנשים, אני רוני מירן-לביא. אני בת שנתיים וחצי ועד לא מזמן גרתי בקיבוץ נחל עוז. אבא שלי מאוד מפורסם אז אתם בטוח מכירים אותו. הוא מופיע בהמון שלטים ותמונות. זה מוזר, כי מאז שהוא מפורסם אז הוא רק בתמונות, ולא נמצא איתנו בבית. אפילו לילה טוב אני צריכה לצעוק לו כל לילה בחוץ כי רק ככה אולי הוא ישמע אותנו". כך פתחה לישי מירן-לביא, אשתו של עמרי מירן החטוף בעזה, פוסט שכתבה בפייסבוק בשבוע שעבר בשמה של בתם המשותפת. אולי זה מה שיעזור להביא אותו חזרה. אחרי 115 ימים, הרעיונות מתחילים להיגמר.
"מאז שהוא מפורסם אמא שלי נוסעת המון וכל הזמן נמצאת בפגישות. אבל היא לא חוזרת שמחה ולפעמים כשהיא לא שמה לב, אני רואה שהיא בוכה. ושקשה לה", המשיכה את הפוסט, שלצדו הופיעה תמונה של רוני מנשקת פוסטר עם תמונתו של אביה. מתחת לפניו מופיעים שמו והכיתוב "Bring Them Back". "אני ממש רוצה שאבא שלי לא יהיה מפורסם יותר ויהיה פשוט בבית, איתי עם אחותי עלמא ועם אמא. אני מבקשת מכם רק דבר אחד: תקחו את התמונה שלו ותשתפו אותה בכל מקום שתוכלו. כדי שזה יזכיר לכולם שאני ממש ממש מחכה לאבא ורוצה שהוא יחזור מהר מהר מהר. תודה, רוני".
רוני היא אחת משתי בנות צעירות שאביהן עמרי נלקח מהן באכזריות. בשבת השחורה המשפחה - עמרי בן ה-46, לישי בת ה-39, רוני בת השנתיים ועלמא, אז בת שישה חודשים - הסתגרה בממ"ד למשמע המחבלים המסתובבים בנחל עוז. האב הצטייד בשני סכינים, וחיכה. לאחר כמה שעות, אנשי חמאס אילצו את שכנם בן ה-16, תומר ערבה אליעז, לדפוק על דלתם ולבקש שיפתחו, תוך שהם מאיימים עליו עם נשק. המחבלים הזהירו כי אם לא יעשו כן - ירצחו אותו. עמרי פתח את הדלת.
המחבלים הסתערו ולקחו את בני המשפחה לבית סמוך, ביתה של משפחת עידן. שם גילו כי הבת הבכורה, מעיין בת ה-18, נרצחה טרם הגעתם. גם את תומר רצחו, ושידרו את כל אורך ההתפתחות בלייב בפייסבוק. בהמשך, אזקו את האב ואת עמרי, הכניסו אותם לרכבים - וחטפו אותם לעזה. "אני אוהבת אותך, אל תהיה גיבור", הספיקה לישי לומר לו לפני שנלקח לזמן לא ידוע.
"הקטנה עוד לא יודעת כלום, רק לקבל את בקבוק החלב והנדנוד. לגדולה, שאבא שלה נחטף לנגד עיניה, אמרנו בהתחלה שאבא הלך לטיול, אחרי כמה ימים שנאבד בטיול ואחרי זה שאבא שלה בעזה. היא בכלל לא יודעת מה זה עזה. אם היינו אומרים ניו יורק זה היה אותו דבר", סיפר דני, אביו של עמרי, בשיחה עם וואלה!. המשפחה מצאה בית זמני בקיבוץ כרמים, יחד עם מפוני נחל עוז. תחילה מוקמו ביחידת נופש, בהמשך בבית גדול יותר ביישוב יחד עם הוריה של לישי.
"כל יום רוני מקווה שאבא יחזור. כשאבא שלה נחטף היא בקושי ידעה לדבר, היום מדברת שוטף ומתנהגת כמו ילדה בת חמש", הוסיף. "לפני חודש היא אמרה לאמא שלה 'ישבנו בבית אצל צחי על הרצפה ואנשים רעים לקחו את אבא'. כשהיה יום הולדת לאימא שלה היא שאלה מה כתוב על הבלון, לישי ענתה לה 'יום הולדת שמח', והיא אמרה שכתוב 'אבא עמרי חזור מהר, אני מתגעגעת'".
דני יושב ב"כיכר החטופים" ברחבת מוזיאון תל אביב לבדו, ממתין בין ריאיון להרצאה למבקרים מארצות הברית ואוסטרליה. בזמן הריאיון היה קרוב המשפחה היחיד שנמצא שם. בשבועות האחרונים המשפחות הבינו שעליהן למקד מאמצים ולא לכלות את כוחן בשהיה ממושכת במוקד המחאה. אבל הוא שם, יושב, מספר את סיפורו לסקרנים המגיעים למקום.
"אני לא הולך להפגנות ליד בית ראש הממשלה כי אני מאמין שכולם עושים את המקסימום. מה האלטרנטיבה שלי? אני יכול להחליף את הממשלה? לא. וגם אם הייתי יכול - אי-אפשר להכניס את המדינה לסחרור", הוא מסביר. מול התלקחות הזעם שנראתה בזמן האחרון, עם התמקדות המחאה בראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא מבקש להציע גישה אחרת. "אני מאמין שגם עבור הממשלה תמונת ניצחון היא הבאת כל החטופים. צריך ללחוץ עליהם לוותר על האגו ולקחת הצעה אם תהיה, קשה אפילו, כי בלי לחץ לא יקרה כלום. אבל לא להפיל. מי שמאמין בזה - לא אגיד לו לא, אבל מרכז העשייה צריך להיות הכיכר".
ארבעה ילדים יש לו, והקשר בינו לבין כל אחד מהם חזק במיוחד. הוא גידל אותם לבדו ביסוד המעלה. לפני 32 שנה אשתו של דני חלתה בסרטן ומתה, והוא הפך בן רגע לאב יחיד. עמרי היה אז בן 14. "הוא היה צריך חיבוקים ואהבה וקיבל כמה שרק היה אפשר", נזכר דני. "הוא ילד מיוחד, רגוע, לא מתעצבן. מטפל בשיאצו באנשים ועובד בנוי בקיבוץ".
למרות האמונה ברצון הטוב של המעורבים, דני מודאג. ספירת הימים שחלפו מאז חטיפתו ממשיכה לעלות, הידיעות על חטופים שנהרגו מוסיפות להגיע. אפילו מזג האוויר הסוער גורם לו לחשוב על בנו. "כלום לא מתפתח, הדאגות שלי גדולות מאי-פעם", הוא אומר. "החורף הולך וגובר ואני לא יודע מה קורה עם הבן שלי שנמצא מתחת לאדמה. אם המנהרות טחובות יותר, אם יסבול מדלקת ריאות או קשיי נשימה. הצבא שלנו מכתר את כל המקומות ואני מפחד. מפחד שיפגעו בילד שלי בהפצצות או בניסיון הצלה. מפחד מכל מצב".