יש בישראל ארבעה ימי שואה. הייתם מאמינים? יום השואה הידוע, הפותח את שבוע "הימים הנוראים" הציוניים; יום הקדיש הכללי של הרבנות הראשית; תשעה באב לציון כל אסונות העבר של העם היהודי; ו-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
27 בינואר, יום השחרור של מחנה אושוויץ, נקבע על ידי האו"ם ליום הזיכרון הבינלאומי לזכרם של "שליש העם היהודי ואינספור מיעוטים אחרים", מתוך הבנה עמוקה שהשואה היא פשע נגד האנושות כולה. זה לא היום שלנו, אלא היום שבו הטראומה שלנו נמהלת בטרגדיות של אחרים. צריך להתעכב לרגע על הדברים האלה. יש לנו נטייה, טבעית, לראות את הכל דרך המשקפיים של עצמנו. להתקרבן לבד. אבל השואה לא קרתה בחלל ריק. היא היתה תוצר של תקופה; קולוניאליזם שכולו התנשאות לבנה, אידאולוגיות "מדעיות" שעניינן שיפור והשבחת הגזע, ופגיעה מערכתית בעמים רבים.
על אחד הקירות במוזיאון השואה בוושינגטון חקוק ציטוט של היטלר, מתוך נאום השלהוב שנשא בפני הגנרלים של הוורמאכט, שבוע לפני הפלישה הגרמנית לפולין: "[...] אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". העולם של הימים ההם היה עולם של השמדות ואפליות. כך בוצעו השואות ורציחות העמים האינדיאניים בצפון אמריקה; של עמי ההררו, ההימבה והנאמה בנמיביה שבדרום מערב אפריקה; של הארמנים בטורקיה; ולבסוף, של היהודים בלב אירופה. מציאות שהיתה שילוב של כוח חסר מעצורים, לצד התנשאות גזעית, הצדקות דתיות וקיצוניות לאומית. וכדבריה, המדויקים של חנה ארנדט: "הפשע העליון של הנאצים [...] ההשמדה הפיזית של העם היהודי היתה פשע נגד האנושות, שבוצע בגופו של העם היהודי" - ורק "בחירת הקורבנות, ולא טבעו של הפשע, יכלה לנבוע מההיסטוריה הארוכה של שנאת היהודים ואנטישמיות".
מיליוני היהודים שנטבחו בשואה לא נרצחו מפני שלא היה להם חיל אוויר, ולא נרדפו מפני שצה"ל לא עמד בלוח הזמנים והגיע 50 שנה מאוחר מדי. זאת לא היתה סוגיה של כוח חסר, אלא של היעדר ערכים. הם נהרגו ונשחטו כי לבני אנוש אחרים - הנאצים ועוזריהם - לא הייתה מחויבות בסיסית לחיי אדם, כל אדם. הם צמחו בתוך אידאולוגיה ותקופה שבהן עליונות גזעית היתה מקובלת, תנועת האיגניקה שאפה להשביח את המין האנושי והיתה נפוצה בכל המערב. שוויון אזרחי וזכויות אדם של ממש לא היו, וממילא רצח "אחרים" והשמדת עמים התחוללו בזירות אחרות ברחבי העולם, באין מוחה.
ֿזה בדיוק האתגר שעמד לפני רפאל למקין המיתולוגי, שיצא כמעט יחיד לדרך. הוא הבין לפני כולם שאם רצח אדם בידי אחר נחשב לנורא בפשעים, אזי אין סיבה שרצח של מיליונים בידי ממשלות לא ייחשב גם הוא לפשע חמור ביותר. ועל הממשלות לשאת באחריות על פשעיהן. הוא חקר את השמדת העמים, הכניס את הפשעים האלה לספרי החוקים ושינה, כמעט לבדו, את הנוף הנורמטיבי של העולם.
זה החומר החיוני למחשבות ביום הזיכרון הכלל-אנושי לשואה. היהודים בארה"ב של היום, בגרמניה, בבריטניה ובצרפת לא מוגנים בשל צבא יהודי גדול ואדיר העומד לרשותם, אלא מפני שאלו מדינות של חוק, סדר ומחויבות עמוקה לשוויון של כל בני האדם. ככה היהודים, וכמותם כל המהגרים והמיעוטים שם. ואילו ישראל, שלא מחויבת לשוויון הזה, המונהגת בידי אידאולוגיות של עליונות יהודית ושוללת זכויות וחירויות של מיליונים, נאלצת שוב ושוב להתמודד עם יחס דומה שמופנה אליה.
שום דבר מכל היסטוריית האלימות שבין היהודים לפלסטינים לא מצדיק דבר מזוועות אוקטובר 23'. בדיוק כשם שאירועי 7 באוקטובר, המשולבים בזיכרונות שואתיים, לא יכולים להצדיק את ההרג העיוור והזועם של רבבות פלסטינים, הרעבתם והחרבת מולדתם.
ביטחון אמיתי בר קיימא, לישראלים ולפלסטינים, לא יבוא לעולם מתוך הכרעה צבאית או הרג המוני של אזרחים, בייחוד חפים מפשע. רק שינוי ערכים גדול, שיהפוך את המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון למרחב של אנושיות אזרחית שווה לכולם, יבטיח את שלום העמים והמדינות. אם זה היה אפשרי באירופה של אז, עם השואה האמיתית, זה חיוני לא פחות כאן ואפשרי באותה מידה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית