שם: אלעד קציר
גיל: 47
יישוב: ניר עוז
מאיפה נחטף: ביתו בקיבוץ
מתגעגעים אליו: אמו חנה, האחיות אביטל וכרמית ואחייניו
השאלה הראשונה שתשאלו אותו: מה אפשר להביא לך, מה ישמח אותך?
מה מחכה לו בבית כשיחזור: לאימא שלי הכנו "תיק לידה מחדש" כשחזרה עם כל הדברים שתצטרך. גם לאלעד כבר יש תיק כזה עם הדברים שאפשר היה להציל מהבית שלו - בגדים, תחתונים וגרביים, ומזכרות שהצלחנו למצוא
מה התוכניות שלו: הוא היה אמור לטוס שבוע אחרי 7 באוקטובר למסיבת רווקים של חבר. ולהגיע למשחקים של מכבי חיפה, היה לו מנוי.
בשכונת כרמי גת, בקריית גת, מחכה דירה הרשומה על שמו של אלעד קציר, ממתינה לחזרתו מהשבי. אם זה תלוי בו, מנחשים במשפחה, הוא לא יישאר זמן רב במקום מושבם החדש של חברי קיבוץ ניר עוז. "אני מאמינה שיהיה אחד המשוגעים שירצו לחזור לקיבוץ בכל מחיר", צופה אחותו, כרמית פלטי קציר.
בית הקומות לא נועד עבור בן ה-47, שנולד לתוך הנוף הירוק ונשם את אוויר הקיבוץ כל חייו. זו גם הייתה עבודתו: בשנים האחרונות היה אחראי על השקיית השדות של ניר עוז והיישובים הנוספים שמרכיבים את קואופרטיב "הדוד משה". "הוא קיבוצניק בנשמה. חבר בהמון צוותים, מארגן אירועים קהילתיים, תמיד מתנדב ומנחה. דמות מאוד אהובה בקיבוץ", מספרת קציר. "הוא תמיד עסק בחקלאות. היינו באים כל שבת שנייה והוא היה לוקח את האחיינים לטיול בשדות, מראה להם מה גדל ומה קוטפים. הבן שלי בן הארבע שאל אותי: מתי תיגמר המלחמה ונחזור לקטוף עם אלעד? הוא זוכר שהוא חייב לו קטיף רימונים".
את האחיינים היה לוקח גם למשחקים של מכבי חיפה, הקבוצה אותה הוא אוהד. "הוא היה רווק עם המון ילדים, אחייניו הביולוגיים ודוד של כבוד להרבה ילדים מהקיבוץ", מגדירה זאת כרמית. "הוא בחור מתוק, קצת ילד בנשמתו".
בשבת השחורה שמר על קשר עם המשפחה כל הבוקר עד שנחטף, במקביל לאמו חנה. בכל כמה זמן שלח דיווח שהוא בממ"ד. "הוא הבין שזה אירוע גדול הרבה לפני שאנחנו הבנו", אומרת כרמית. "בהקלטות האחרונות שהוא שלח לנו הוא אומר 'צריך חוסן' ואנחנו שומעות יריות שורקות סביבו. המוח שלי לא רצה להבין שזה מה שאני שומעת. התקשרתי אליו, שאלתי אם הוא בממ"ד, ענה שכן ואמר 'אני לא יכול לדבר איתך, יש לי מחבלים בבית'. וניתק".
מאז לא שמעו ממנו, מלבד שני סרטונים שפרסם הג'יהאד האסלאמי. בראשון מביניהם הוא דיבר על השבי, בין השאר על העובדה שהוא מוחזק על ידי ג'יהאד. בשני, שלפי ההערכה צולם ב-5 בינואר, דיבר על חברו תמיר אדר, ששוביו סיפרו לו שנרצח. בדומה לסרטונים אחרים שצולמו בשבי, הוא גם פנה לראש הממשלה בנימין נתניהו בבקשה - מוכתבת, ייתכן - שישחררו.
"בנקודת הזמן של היום אני מרגישה שחשוב לי שהקבינט ישמע את הדברים שאמר שם, מוכתבים או לא. הוא אמר: אל תגידו למשפחה שלי שעשיתם הכל כדי להחזיר אותי הביתה - כי זה פשוט לא נכון. התחושה שלנו כמשפחה היא שממשלת ישראל לא עושה הכול כדי להחזיר את אח שלי הביתה", מאשימה כרמית. "הרי לא יהיו פה 136 מבצעי אנטבה. חטופים חיים לא יחזרו אלינו במבצעים צבאיים, אלא אך ורק בעסקה. אם תהיה עסקה עוד חודשיים או שלושה, אני לא בטוחה שיהיו אנשים חיים להחזיר. אנחנו כבר יודעים שכשצה"ל מפציץ קרוב לשובים, הם מוציאים חטופים להורג".
בחודשים האחרונים המשפחה נאלצה להתמודד עם שלוש מכות - החטיפה של אלעד, של חנה והרצח של בעלה רמי קציר. במקרה של האם חנה, מצבה הרפואי הדרדר מאז שובה והיא מאושפזת בבית החולים במצב קשה.
"אנחנו מטפלים בה מסביב לשעון. היא זקוקה להרבה עזרה פיזית. זו החוויה של השבי, אלה האובדנים הרבים, אימא שלי איבדה בעל שהייתה איתו מאז גיל 20 ומשהו, בן שחטוף בעזה, איבדה בית וקהילה. איבדה תחושת ביטחון. היא מאוד מפחדת להיות לבד", אומרת כרמית. "היו לה עניינים רפואיים טרום השבי, אבל מה שהיא מתמודדת איתו לא היה לה, למשל בעיות לב ואחרות שקשורות באופן ישיר לשבי. תוצאה של הזנחה רפואית, טראומה, הרעבה וסטרס מטורף".
למשפחתה סיפרה כי המחבלים לקחו אותה לעזה בצורה אלימה. העלו אותה על אופנוע, ממנו היא נפלה, ובדרך זרקו עליה אבנים וסוכריות. כשהגיעה, הייתה כמה ימים לבד. "אלה היו הימים הכי קשים", אומרת כרמית. בהמשך הצטרפה לחברי קיבוץ נוספים, אך התנאים הוסיפו להיות קשים. "היא הייתה במצוקה נוראית, היחס היה מזעזע. אמרו להם דברים כמו לא מחכים לכם, אין ישראל, אין קיבוץ, לא רוצים אתכם. והם האמינו, בטח כששמעו הפצצות. צילמו את כולם בהרבה סרטונים לאורך התקופה. רק כשחזרה הבינה עד כמה המחדל אסטרונומי".
כך, משפחת קציר נדרשה לנהל במקביל את הטיפול מסביב לשעון בחנה ואת המאבק לשחרור אלעד, במשמרות. "מאז שאימא חזרה אנחנו איתה מסביב לשעון, לא עוזבים אותה לרגע. ובמקביל מנהלים מאבק קשה ומתיש שלא האמנתי שננהל אותו כל כך הרבה זמן. יש ימים שאני באפיסת כוחות - וכל יום אני צריכה לגרד כוחות מחדש. אני נקרעת ואוספת את עצמי", מודה כרמית.
"לפעמים המאבק הוא על עצם הזכות להישמע. בהתחלה הרגשנו שנושא החטופים בכלל לא מעניין את הממשלה והקבינט, לא הוגדר אחת ממטרות המלחמה. כשהעסקה יצאה לפועל, כל עם ישראל היה בהתרגשות. עכשיו נשארנו עם חלק מורכב, שמי שנשאר אלה בעיקר גברים. אני לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על למה, אולי כי יש הנחה שגברים חזקים יותר ויודעים להתמודד טוב יותר עם תנאי שבי, אבל העובדה היא שקשה יותר להילחם עבורם", היא מוסיפה.
"גורמים בכירים בפוליטיקה מנסים להשריש משוואה כאילו אם תהיה עצירת הלחימה והחזרת החטופים - דם החיילים נשפך לשווא. זו אמירה שמאוד מפלגת בין משפחות החטופים לחיילים במקום שאין בו פילוג. יש לי בן משפחה שנלחם בעזה ואח שמופקר בעזה. כרגע הדבר הכי דחוף הוא לעשות צדק עם מי שהופקר ב-7 באוקטובר. אזרחים וחיילים שנשדדו ממיטותיהם. המדינה כשלה בלהגן עליהם ועכשיו צריכה לתקן את הכישלון".