היו הרבה רגעים עצובים/מצחיקים במסיבת העיתונאים שראש הממשלה בנימין נתניהו כינס אמש, אבל רגע אחד זיקק את המהות והתכלית של שעת השאלות הטלוויזיונית הזו, שפעם היתה מעמד נדיר, אבל בחסות המלחמה הפכה לאירוע שגרתי. "אנשים ברצינות מציעים בחירות?", נתניהו התקומם במלודרמטיות בתשובה לאחת השאלות. "כשאנחנו בעיצומה של המלחמה, כשהגיבורים שלנו נופלים, אתם רוצים לעצור הכול? להתחיל בקמפיינים של תעמולה, לפלג את העם במקום לאחד את העם?", אמר האיש שנמצא בקמפיין תמידי, בעודו מנצל את זמן המסך של הפריים טיים לצרכי תעמולה בלבד, ולחרחור ריבים, פנימיים וחיצוניים, בשעת מלחמה. בארץ נהדרת לא יכלו לכתוב את זה טוב יותר.
לא היתה שום סיבה אמיתית לזימון התקשורת אתמול, חמישה ימים בלבד אחרי ההצהרה הקודמת שלו לאומה במוצאי שבת; שום הישג מיוחד של צה"ל להציג לציבור, לא התקדמות במשא ומתן לשחרור החטופים, וחלילה גם לא אסון כבד בקרבות. את יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי מקיבוץ בארי, שצה"ל הודיע השבוע שנרצחו בשבי בעזה, נתניהו אפילו לא הזכיר בנאומו. גם לא את כפיר ביבס, שחגג אתמול יום הולדת שנה בתופת החמאס. הפעם הראשונה בה דיבר על החטופים היתה בפסקה ה-7 בהצהרה, וגם שם, נמנע מלנקוב במספרם. ובכן, 136. כבר 105 יום. הוא רק חזר שוב ושוב על המילה "ניצחון" בהטיות שונות, כמו גם על ההבטחות הלוחמניות "לא נעצור", ועל המנטרה הנשחקת שרק לחץ צבאי ישיב אותם הביתה.
בחלוף יותר מ-100 יום למלחמה, לא הרבה השתנה בדף המסרים איתו נתניהו יצא לדרך, עם ההצהרות הגרנדיוזיות על מיטוט וניצחון מוחלט על חמאס שעדיין נראות רחוקות מהתגשמות במציאות. אבל ככל שהיום שאחרי, המדיני והפוליטי, הולך ומתקרב, הוא מתכוונן לאזני הבייס הימני בלבד. לכן הוא מעצים ומחצין את העימות עם הבית הלבן, לכן חזרו המהלומות המצולמות עם העיתונאים השואלים, לכן הוא מנסה לתייג את כל מי שמעז לבקר אותו כמי שמחזק את אויבנו ופוגע במאמץ הלאומי, כמיטב המסורת הביביסטית של אנחנו והם.
אבל נתניהו הוא זה שדוחה ומתחמק מקבלת החלטות גורליות לחיי אדם ולגורל המדינה, בהווה ודורות קדימה. הוא זה שמאפשר לשריו ושופרותיו להשתלח בצמרת צה"ל תוך כדי לחימה ולהמשיך לסבך את התיק בהאג עם שלל התבטאויות מיותרות. הוא זה שבוחר פעם אחר פעם בבן גביר וסמוטריץ' ומפורר אט אט את קבינט המלחמה עם גנץ ואיזנקוט רק מהפחד ששותפיו הקיצוניים יפרקו את הממשלה. הוא האחרון שיכול להטיף על אחדות, אחריות או הזמן לפוליטיקה: הוא באמת עושה פוליטיקה כל הזמן. הישרדות אישית לפני הכל, שום דבר גם בקוד ההפעלה שלו לא השתנה.
שעתיים אחרי המופע הטלוויזיוני המהונדס של נתניהו אמש, שותפו לקבינט המלחמה, גדי איזנקוט, התראיין בעובדה לאילנה דיין, לראשונה מנפילת בנו, גל, והציג, בתמונת מראה, איך נראית מנהיגות הפוכה; אנושית, שקולה, רגישה, צנועה, שלוקחת אחריות, מדברת לציבור בגובה העיניים, כואבת ודואבת את השבר הגדול של ה-7 באוקטובר, ושמה את החטופים שהופקרו במקום הראשון, ולא את עצמה. זה גם הקו האדום שאיזנקוט סימן בראיון להישארותו בממשלת החירום, יחד עם איתות ברור שינואר הוא חודש שבו צריכות להתקבל החלטות גורליות. אם לא תהיה פריצת דרך לשחרור נוסף של חטופים בשבועות הקרובים, איזנקוט יפעל לפרק את שותפות החירום, בין אם ביחד עם גנץ או בלעדיו, וכפי שהבהיר בראיון, יפעל לקיום בחירות מהירות.
נתניהו כבר עומד על הקו האדום הזה במשך מספר שבועות, ובינתיים לא נענה ללחצים ולדרישות להזדרז בקבלת ההחלטות הקשות, אלא רק מקשיח עמדות לימין ומחריף את ההצהרות הפוליטיות הלוחמניות. בסביבתו מעריכים שממשלת החירום עם גנץ לא תשרוד את ההצבעה הבאה על התקציב, בחודש הבא, ושהפור במחנה הממלכתי במילא כבר נפל. ביו אם זה נכון או לא, זה מה שהוא חושב, לכן
הוא כנראה לא ימהר לשלם מחירים פוליטיים כבדים שיכולים לערער לו את הקואליציה והבייס, לא לטובת היחסים עם ממשל ביידן ולא בשביל להשיב את החטופים, אלא אם כן יהיה איום ציבורי ממשי על ההישרדות שלו.