ב-7 באוקטובר, נחטפו שני בניי מביתנו, המקום שהיה אמור להיות הבטוח ביותר עבורם. הם שבו אליי לאחר 52 ימים ולילות ארוכים בשבי. ילדים. בשבי. קשה לתאר את התחושות הכרוכות בהמתנה מורטת העצבים לשובם ואת עומק הדאגה, שנעה בין תקווה לייאוש. באילו תנאים הם מוחזקים? האם הם לבד או ביחד? מי מטפל בהם? האם מתייחסים אליהם בצורה ראויה? כאמא, המחשבות על מה שעברו ממשיכות להטריד את מנוחתי גם בימים אלה.
לכל הכתבות בפרויקט "קול העוטף"
מי כמוני, תושבת העוטף, רוצה בפתרון שיאפשר לי ולילדיי לשוב הביתה ולחיות בניר עוז, המקום שבו אני גדלתי, המקום שבו הם נולדו וגדלו. אין אמא שלא תרצה שילדיה יחיו בביתם בתחושת ביטחון מלאה, שיוכלו לצאת מהבית מבלי לפחד, לרוץ בשדות ולראות בביתם מבצרם. יחד עם זאת, תחושת הביטחון תהיה שלמה רק כשהקהילות שלנו בעוטף עזה ידעו בוודאות כי מי שאמור היה לשמור עליהן, נכון עתה לשלם את המחיר על מנת להחזיר להן את יקיריהן.
הדרך להחזיר את היקרים לי ולכולנו לא תהיה קלה ואין לי פתרונות קסם, ברור לי דבר אחד - הניצחון שלנו יכול להיות שלם רק עם החזרת כל החטופים הביתה. שיקום האמון של מאות משפחות ואלפי אזרחים במדינת ישראל תלוי בהחזרתם. אל תיתנו לשבר להפוך למשבר מתמשך. עוד בימי מלחמת העצמאות נקבע קוד אתי בחברה הישראלית - לא משאירים פצועים בשטח. כמו כולנו, גם אני גדלתי על הקוד המוסרי הזה. לא משאירים פצועים בשדה הקרב, ולא על אדמת מדינות זרות. בכל מקום בו ישראלי נזקק לעזרה, הגיעה המדינה לסייע. אפילו ישראלי הנקלע למפולת שלגים אי-שם, יודע ידיעה עמוקה וברורה הטבועה בכולנו - כי מדינת ישראל תגיע לחלצו.
חובתה המוסרית של המדינה היהודית לאזרחיה, ושל ממשלת ישראל בראשה, היא לעמוד לימינם של כל אזרחית ואזרח בעת צרה, ואין צרה גדולה מזו שהונחתה עלינו ב-7 באוקטובר. אזרחים תמימים, ילדים, נשים וקשישים, נחטפו מביתם ומיטתם, מהמקום שאמור היה להיות הבטוח ביותר עבורם. כמו כל אזרחית ישראלית וכיהודייה, אני נשענת על הקוד המוסרי של החברה שלנו, המושתת ומושרש עמוק בקוד המוסרי שקבעה ההלכה היהודית של מצוות פדיון שבויים. אמר הרמב"ם "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים... שכן השבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים... ועומד בסכנת נפשות". האמון שנותן כל אזרח במדינתנו כי תשיב אותו לביתו בעת צרה תלוי בקיומה של מצוות פדיון השבויים. היותנו עם האוחז בקדושת החיים מבדיל אותנו ומייחד אותנו מכל יתר העמים, והקוד המוסרי המשותף שלנו הוא בבסיס קיומנו המשותף.
בשבועות האחרונים, ילדיי ואני עברנו מבית המלון שבאילת, לשכונת כרמי גת בקריית גת, בניסיון לבסס לעצמנו חיים חדשים ו"חזרה לשגרה". לצד יתרונותיה הברוכים של השגרה, טמונה בה הסכנה של שכחת מצוקת החטופים. אין לי באמת שגרה, אין לקיבוץ שלי שגרה, ולא תהיה לעם ישראל שגרה עד שכולם יחזרו הביתה, עד שמצוות פדיון שבויים תקוים במלואה.
אל תחזרו לשגרה, אל תיתנו לחטופים להפוך להיות רעש רקע להדי המלחמה המתמשכת, אל תשאירו אותנו עם הזעקה הזו לבד. רבים מאיתנו עדיין ממתינים ליקיריהם, זו אינה דאגה פרטית של משפחות החטופים - זוהי דאגה לאומית, קולקטיבית. לילות ללא שינה ודאגה אין קץ ליקירים שלנו שהולכים ונמקים וגורלם אינו ידוע. שכן הם רעבים, צמאים ועומדים בסכנת נפשות בכל רגע ובכל יום שעובר. יש לפדות אותם ולהשיבם.
אני מבקשת מחברי הקבינט - מלאו את המצווה והשיבו את כולם הביתה. את חברי ניר עוז שטרם שבו, וביניהם את יאיר, אבי ילדיי, את משתתפי המסיבה, את חברי הקיבוצים השכנים, את חברינו מהמגזר הבדואי, את העובדים הזרים, את הדר, אורון, אברה והישאם. אל תיתנו להם למות על מזבח הכבוד הלאומי. דמותה של מדינת ישראל בעיני אזרחיה כמדינה מוסרית המקיימת את החוזה עם אזרחיה תלויה בהחזרתם. לא משאירים חטופים בשטח. השיבו אותם לביתם.