103 ימים לפריצתה, אפשר כבר לסכם: המלחמה בעזה היא כישלון חרוץ של הדרג המדיני. אף לא אחד מיעדי המלחמה הושג, ומעל הכל, 136 חטופים ישראלים נמצאים עדיין בעזה. יעד המלחמה העיקרי שהגדיר הקבינט - מיטוט שלטון חמאס - הולך ומתברר כבלתי מציאותי, והפעילות האינטנסיבית של צה"ל בעזה אינה מקרבת את ישראל להשגתו. החזית הצפונית דורשת מהצבא יותר משאבים ותשומות, שיבואו בהכרח על חשבון הלחימה בעזה, ושחיקת הכוחות נמשכת. הקרדיט שניתן לישראל בתחילת המלחמה אזל, הלחץ האמריקני לסיים את הפעילות בעזה גובר, וכך גם ההתנגדות הבינלאומית למלחמה, שמגובה כעת בעתירה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג - עתירה שתרמו לה, בין השאר, אמירות מופקרות של חברי קואליציה.
הנורא מכל כנראה עוד לפנינו, לפחות כל עוד האופק היחיד שמציבה ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר הוא התמשכות המלחמה, ואולי אף כיבוש הרצועה במטרה להקים בה התנחלויות. כל תרחיש אחר אינו מתיישב עם אופיה ויעדיה המשיחיים של הקואליציה הנוכחית.
ההיחלצות מהמבוי הסתום הזה אינה טמונה במעבר ללחימה בעצימות אחרת, במעבר משלב ב' לשלב ג' או בארגון אחר של הכוחות. ישראל נמצאת במלכוד אסטרטגי, ופעולות טקטיות לא יוציאו אותה ממנו. שורש הבעיה הוא הממשלה וזהות העומדים בראשה. ישראל, למעשה, נותרת בת ערובה של דרג פוליטי שביטחון המדינה אינו בראש מעייניו, ושאינו מעוניין וממילא אינו מסוגל לקבל החלטות למען האינטרס הלאומי והביטחוני.
אך מה היה קורה אילו נתניהו, סמוטריץ' ושותפיהם היו מפנים את משרדיהם מחר בבוקר, ואת מקומם הייתה תופסת קואליציה ציונית-ליברלית, שאינה מונעת מאידאולוגיות משיחיות ומציבה את האינטרס הלאומי לפני האינטרס האישי והפוליטי של ראשיה? לא קואליציית החלומות - כל אדם וחלומותיו שלו - אלא סתם ממשלה שפויה: כיצד ממשלה כזו היתה מנהלת כעת את המלחמה בעזה?
ממשלה שפויה היתה מתחילה את יום העבודה הראשון שלה בדיון על היום שאחרי המלחמה - דיון שהממשלה הנוכחית חוששת לקיים כבר 100 ימים. הדיון הזה כנראה היה מוביל אותה למסקנה שאין תרחיש סביר לעתיד הרצועה, זולת שליטה עתידית של רשות פלסטינית. גם משום שכל אפשרות אחרת תביא טרור ואלימות בהיקפים בלתי נסבלים, וגם מפני שזו האפשרות היחידה המקובלת על העולם המערבי, ארה"ב ומדינות ערב המתונות.
מרגע שהיתה מגיעה למסקנה הזאת, הממשלה היתה מצהירה בפני הציבור הישראלי והעולם שזו כוונתה ואין בלתה. לא התנחלויות, לא נוכחות צבאית ישראלית בלתי מוגבלת ולא כל סידור קיקיוני ומופרך אחר, דוגמת שליטה של חמולות מקומיות, שהיא למעשה המשך שלטון חמאס בדרכים אחרות. הממשלה היתה מבהירה גם שכניסה של הרשות לרצועה, לאחר שתעבור תהליכים נדרשים של חיזוק והתחדשות, לא תהיה מהלך יחיד אלא חלק מתהליך רחב שיכלול גם אופק מדיני וחיזוק של יכולותיה המדינתיות של הרשות, במטרה להגיע בעתיד למציאות של שתי מדינות. התחייבות כזו מצד ממשלת ישראל היתה גם מצטיירת כתשלום של דמי רצינות מול ארה"ב, מדינות ערב המתונות והאיחוד האירופי, באופן שהיה מעודד אותן לסייע בשיקום הרצועה ובניהול החיים בה בתקופת הביניים.
מרגע שהממשלה השפויה היתה מצהירה על יעדיה המדיניים, צה"ל היה מסוגל לגבש אסטרטגיית יציאה ולקבוע תאריך להסגת הכוחות מהרצועה לטובת מיקוד הטיפול בחזית הלבנונית, ושעון החול לקראת כניסת הרשות הפלסטינית לרצועה היה מתחיל להתרוקן. כדי להכשיר את הרשות לשליטה ברצועה, הממשלה היתה מפשירה את העברת הכספים ומתחילה לפעול בשיתוף מנגנוני הרשות לחיזוק יכולותיה המדינתיות ותשתיות השלטון בה. הממשלה היתה גם נענית לדרישת מערכת הביטחון ומכניסה בצורה מבוקרת פועלים מהגדה לעבודה בישראל, כדי למנוע תסיסה נוספת. היה אפשר להתחיל בתכנון תקופת הביניים ובהכנסת כוחות זרים לעזה במקום צה"ל, בתיאום עם ארה"ב ועם ערב הסעודית, הכוח האזורי המתון החשוב ביותר. באופן זה, היה ביכולתה של ישראל גם להעמיק את השותפות עם מדינות האזור כדי להתמודד בצורה יעילה עם האיום האיראני.
חשוב מכל, ממשלה שפויה היתה בוחנת בצורה מפוכחת את יעדי המלחמה בני ההשגה ואלה שאינם, ומחשבת את החלטותיה ביחס לסיכוי הטוב ביותר להשיב את החטופים. היא היתה עושה כל מה שאפשר כדי להגיע לעסקה גדולה של חילופי חטופים תמורת אסירים והגליית מנהיגי חמאס מעזה, בהתאם להצעה הקטארית.
אלא שבישראל שולטת כעת ממשלה שמסכנת את הביטחון ומעמיקה את האסון שישראל מצויה בו. כוחות משיחיים כמו סמוטריץ' ובן גביר מניחים את הקרקע להקמת התנחלויות בעזה, ונתניהו מעדיף, ממניעיו האישיים, את המשך הדשדוש. סכנת ההסלמה והתפשטות האלימות נמשכת, וישראל קרובה למלחמה נוספת בצפון ולהסלמה משמעותית בגדה המערבית, עוד לפני שהשלימה את המלאכה בעזה. לו רק היתה לנו ממשלה שפויה.
הכותב הוא מנהל היחידה המדינית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים. הוא שירת בצה"ל כחוקר מודיעין וכאסטרטג, וייעץ למשרד החוץ ולמשרד רה"מ בנושאי עיצוב מדיניות וביטחון לאומי