לא רבים הנושאים עליהם מסכימים נתניהו, גלנט, גנץ ואיזנקוט - הרביעייה שמובילה את המערכה אחרי ה-7 באוקטובר. אבל בנושא אחד היתה שם אחדות דעים - רק לחימה עצימה תביא לשחרור החטופים. וכדי להרגיע את המשפחות החרדות, שיקיריהן נחטפו לעזה על ידי בני העוולה, אמרו הארבעה, וחזרו ואמרו - ביחד ולחוד - הלחימה לא תפגע בהשבת החטופים, אפשר להתקדם בו זמנית עם שתי מטרות המלחמה.
אלא שביממה האחרונה גם הברזל הזה החל להיסדק.
תחילה היה זה אייזנקוט שבדיון בקבינט אמר בתעוזה של מפקד שמבין דבר או שניים על שינוי טקטיקות במהלך לחימה: "צריך להפסיק לשקר לעצמנו, לגלות אומץ ולהוביל לעסקה גדולה שתחזיר את החטופים הביתה. הזמן שלהם אוזל וכל יום שעובר מסכן את חייהם".
חלפו כמה שעות, ובלי שיאמר זאת במפורש, נראה שגם גנץ הבין שכדי לנצח במלחמה, חייבים לשנות מהלכים, גם אם השינוי עלול לפגוע לך בבייס ואפילו בסיכוי שלך להיות ראש הממשלה הבא של ישראל.
בעולם מושלם, בו דעת קהל מנותקת מהחלטות מושכלות בעת לחימה, סביר להניח שגם נתניהו וגלנט היו מגיעים לאותה מסקנה. אבל הבייס. נתניהו, ועל זה יעיד הקמפיין הבלתי נגמר שלו, שהחל ימים אחרי ה-7 באוקטובר, טרם הפנים שהוא ראש ממשלה על זמן שאול. או שכן, ולכן יימנע מכל החלטה שתקדם סיום לחימה, לאחריה ייאלץ ללכת לקיסריה.
הראשון לזהות
איזנקוט וגנץ קפצו לעגלת הממשלה המדשדשת כי הבינו את גודל השעה. הם באו באינסטינקט הצבאי הערכי של לשים יד מתחת לאלונקה, במיוחד כשמדינה שלמה ומדממת שוכבת עליה. לא היתה עבורם אפשרות אחרת.
המלחמה הזו איחדה את העם. גם אם רובנו לא נאמר זאת סטייל ואטורי את אליהו, המראות האלו של שכונות הטרור המושטחות בעזה, לא ממש עושים לנו רע.
לכן, כשאיזנקוט וגנץ אומרים היום את האמת שלהם, שנראית אולי כרגע כמו 180 מעלות מ"מיטוט חמאס", הסיכון הפוליטי שהם לוקחים עצום. אבל זה לא זר להם. הם נכנסו לממשלה כשקולות רבים קראו להם לא להכנס, ועכשיו אומרים את האמת, שקולות רבים יותר לא רוצים לשמוע.
אייזנקוט היה הראשון לזהות - הלחימה בעזה כן נוגדת את המטרה השנייה, שחייבת להיות הראשונה במלחמה זו - השבת כל החטופים הביתה. ולא בארונות. אם זה לא קורה, גם אם נהרוג אלף סינווארים ואת אחרון המחבלים במנהרות - הפסדנו במלחמה.