זה אחד הסיפורים הכי מטורפים שתשמעו בחייכם. הוא כל כך מטורף שגיבורת הסיפור עברה סדרת בדיקות במטרה לאמת אותו. מרינה צ'אפמן נחטפה כשהייתה בת 4, ננטשה בג'ונגל הקולומביאני, גודלה בידי קופים במשך 5 שנים, נחטפה שוב בידי ציידים שמכרו אותה לבית בושת, משם היא הצליחה להמלט רק כדי לחיות ברחובות לצד ארגון פשע צעיר ולבסוף הפכה למשרתת שחוותה התעללות. רק כשמצאה את עצמה במזל בבריטניה והתאהבה, היא הצליחה לשקם את חייה. כעת היא נאלצת להתמודד עם הבשורה הלא קלה שבתה עברה לגור בדיוק באותו ג'ונגל בו היא בקושי שרדה.
מרינה נחטפה מכפר הולדתה באזור כפרי בקולומביה כשהייתה רק בת 4. בספרה מ-2013, "הנערה ללא שם", שכתבה יחד עם בתה, מרינה טוענת כי נחטפה ב-1954 כאשר כנופיות סחר בילדים היו נפוצות בקולומביה. היא לא זוכרת הרבה מהוריה או מחייה הקודמים. כל מה שהיא זוכרת זה שנחטפה בידי שני גברים והוסעה הרחק מביתה. "ראיתי יד מכסה את הפה שלי - יד שחורה עם ממחטה לבנה", היא כתבה בספרה, "ואז הבנתי שיש שני אנשים שלקחו אותי משם".
לפני שהבינה מה קורה, מרינה נזרקה לג'ונגל הקולומביאני ונשארה שם לגמרי לבדה. "כשראיתי אותם הולכים ממני, פשוט לא רציתי שיעזבו", סיפרה בראיון ל-LADbible, "דאגתי. ראיתי את הרגליים שלהם, אחד היה שחור ואחד גבר לבן עם מכנסיים קצרים. רק רציתי להתחנן שיחזרו בשבילי, שלא ישאירו אותי שם". אבל אף אחד לא חזר בשבילה ומרינה נותרה לדאוג לעצמה.
מרינה צ'אפמן, כיום בת 73 (גיל מוערך לדבריה), טוענת שהקופים גידלו אותה בג'ונגל, שם למדה דרכם מה מותר ומה אסור לאכול, כיצד להתנדנד בין העצים ולישון בגזע עץ חלול. היא סיפרה על המפגש הראשון עם הקופים: "מגיע אחד. הוא בוהה בי. הוא ממשיך לבדוק עם האצבע, ממש קוף קטן וחזק. הוא המשיך לנעוץ בי אצבע ואני פשוט לא רציתי לזוז. פשוט לא רציתי לעשות כלום. עד שהגיעו עוד כמה והרגשתי קצת יותר בטוחה. זו הייתה פשוט הרגשה נחמדה לראות מישהו חי באותו רגע. כשאחד מהם חיבק אותי והניח את ידיו את הפנים שלי, זה היה המגע הכי נעים שיכולתי לקבל".
צפו בה מספרת את סיפורה הלא יאמן
היא למדה את שפתם, הם הצילו את חייה
היא בחנה אילו אגוזים ופירות יער הם אכלו ופעלה בעקבותם, תפסה בננות שהם הפילו ושתתה מבורות ההשקייה שלהם. בסופו של דבר - כשהחלה ללכת על ארבע והפסיקה לדבר - החלו הקופים לקבל אותה למשפחתם. מרינה מספרת שככל שחלפו השבועות, היא התקרבה אליהם יותר. עם הזמן היא מספרת שפיתחה עור יבש וזרועות ורגליים חזקות, למדה איך לישון בחתיכת גזע עץ חלולה, והתחילה לתקשר בשפתם הבסיסית. היא סיפרה: "למדתי לזהות את הקולות. הקולני ביותר אמר שצריך להיזהר, שצריך להתחבא. שריקה סימנה על אוכל. תרגלתי את הקולות שהם השמיעו... אם הייתה סכנה מיידית, הקריאה שלהם תהיה גבוהה עוד יותר - צרחה חדה וגבוהה, שבדרך כלל הייתה מלווה בהנפת ידיים על הקרקע. לקח לי זמן להתרגל לזה. למדתי מצפייה בהם".
בקטע מדהים אחד בספרה, מרינה טענה שאחד הקופים המבוגרים הציל את חייה לאחר שאכלה מספר פירות יער רעילים. הקוף, לו נתנה את הכינוי "סבא", הוביל אותה לנחל בוצי והטביע את ראשו כדי להדגים לה שהיא צריכה לשתות מן המים המלוחים. "התחלתי להשתעל ואז להקיא - טעמים נוראיים של נוזל חומצי שצרב לי בגרון", היא נזכרת, "למרות שזה היה מאוד לא נעים, הטיהור עבד. זה אילץ אותי להקיא את פירות היער המורעלים".
עוד בנושא:
"טרזן האמיתי" חי 41 שנים בג'ונגל - ולא ידע שנשים בכלל קיימות
האיש שגדל עם זאבים מודה שחייו נהרסו מאז חזר לחיות לצד בני האדם
מרינה מספרת ששרדה לצד הקופים במשך 5 שנים עד שנמצאה בידי ציידים. היא כתבה בספרה שנתפסה ברשתות הציד באחד הימים על אף קריאות האזהרה של הקופים. במקום שהציידים ידווחו לשירותי הרווחה, הם מכרו אותה לבית בושת בקוקוטה. שם, כשהייתה בת תשע, היא החלה לקרוא לעצמה לוז מרינה. היא הצליחה לברוח מבית הבושת והפכה לילדת רחוב, כשבילתה את שנות העשרה שלה עם קבוצה של ילדי רחוב חסרי בית שהפכו לחבורת פשע קטנה ומאורגנת.
מאוחר יותר היא מצאה עבודה בתור עוזרת בית. המעסיק הראשון שלה התעלל בה (כמובן, למה שיהיה לה רגע של שקט?!) אולם, בשנות ה-20 המאוחרות שלה, היא נקלטה בידי משפחת פועלים שעוסקת בתחום הטקסטיל בבוגוטה ומצאה בית חם. היא התלוותה למשפחה בטיול ששינה את חייה בבריטניה, בזמן שהמשפחה ניסתה להגר לשם. ב-1978 הם בילו שישה חודשים בברדפורד, שם מרינה פגשה בג'ון בכנסייה אוונגליסטית והשניים התאהבו. הם נישאו זמן קצר לאחר מכן ולזוג נולדו שתי בנות, ונסה, כיום בת 40, וג'ואנה, כיום בת 43.
בני הזו מתגוררים כיום בדירת שלושה חדרי השינה שלהם באלרטון, פרבר של ברדפורד. המעבר מילדת ג'ונגל לאישה עצמאית בוגרת בעיר מערבית לא היה קל עבור מרינה, שכן היא נאלצה ללמוד הכל מחדש - מאיך להתלבש נכון ועד איך לבחור אוכל. עם זאת, במשך שנים רבות היא לא התנתקה מכמה מנטיותיה הפרועות, שכן בתה ונסה זוכרת כיצד אמה הייתה מתנדנדת על עצים כשאספה אותה מבית הספר. בדרך כלל היא הייתה שומעת צליל משרוקית ורואה את אמה מנופפת מענפי העץ שעליו זה עתה טיפסה. "ידעתי שאמהות אחרות לא עושות את זה", נזכרת ונסה. "אבל זו הייתה האמא השובבה שלי. היא אהבה את הטבע, ליצור מסלולי מכשולים בגינה האחורית, להשמיע קולות של קופים, לטפס על עצים. חיות המחמד שלנו היו ארנבות בר שאמא שלי אספה ובסופו של דבר ברחו - ושחף".
כשספרה של מרינה יצא לאור, הוא נתקל בספקנות רבה. רבים טענו שזו פנטזיה, אחרים שהמוח של מרינה מעלה זיכרונות כוזבים עקב טראומת ילדות. ונסה בטוחה שכל סיפורה אמת. היא הסבירה: "נעשו בדיקות שונות כדי לקבוע אם אמא שלי באמת הייתה בג'ונגל בילדותה, כי ברור שאנשים רבים סקפטיים. גם אני הייתי עושה זאת אם היא לא הייתה אמא שלי. הם גילו שלאמא שלי יש מחלות ג'ונגל מוזרות ששוכבות רדומות בדמה, שלא יכלו להיות לה אם הסיפור שלה לא היה אמיתי".
לעוד סיפורים ביזאריים ומעניינים מהעולם - בואו לערוץ הווטסאפ שלנו >>>
התפוח לא נפל רחוק מהעץ
בעוד שג'ואנה, בתה הבכורה של מרינה, הפכה לעובדת מדינה, התחתנה, עברה לגור בלידס והביאה לעולם שלושה ילדים, לסיפור המשפחתי המוזר התווסף טוויסט מפתיע: ונסה, בתה הקטנה, עזבה את בריטניה כדי להקים בית באותו סוג של ג'ונגל בו מרינה סיפרה שחיה.
מרינה חששה בתחילה שבתה עושה טעות חמורה. "הרגשתי אי נוחות בהתחלה כי אף פעם לא הרגשתי בטוחה שם", היא אמרה ל-Mirror, "אבל אני לא מודאגת יותר. היא לא תיכנס לבלאגן".
ונסה סיפרה: "אמא גודלה על ידי קופים בג'ונגל הקולומביאני... עכשיו אני עוזבת את ברדפורד כדי ללכת בעקבותיה ועוברת ליערות הגשם של דרום אמריקה". עם סיפור חיים כה מטריד, היה אפשר להבין אם בנותיה של מרינה לא היו מוכנות אפילו לקפוץ לביקור קצר בג'ונגל, אבל עבור ונסה פוררו, סיפורה של אמא שלה בטבע רק דחף אותה ללכת בעקבותיה.
בצריף נידח בסיירה נבאדה דה סנטה מרתה, היא סיפרה שהיא מרגישה שהיא נמצאת כעת במקום שאליו היא שייכת והוסיפה: "תמיד קישטתי את החדר שלי בבית בתמונות של טבע והרים. אני מרגישה בבית".
ונסה חשפה בתוכנית של ערוץ 5 הבריטי, "חיים חדשים בטבע", שאמה לא הייתה מרוצה בהתחלה אך קיבלה לבסוף את החלטתה - לאחר 15 שנות נישואיה - לעבור לג'ונגל.
ונסה אמרה: "אמא לא אוהבת שאני כאן וכל כך רחוקה ממנה. אולם במקביל, היא יכולה להבין למה אני כאן. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה תחושת בית ושייכות. הקופים אכן מגיעים. הם מייללים הרבה בין העצים. הם ממש רועשים. גם יש לי חתול גדול איפשהו. ג'ואנה (אחותה) יצאה יותר כמו אבא. היא עובדת כעובדת מדינה, נשואה ואם לשלושה ילדים המתגוררים בלידס. אני יצאתי כמו אמא - נולדתי עם רגלי ג'ונגל וזרדים בשיער".
ככה נראים החיים של הבת בג'ונגל
כעת ונסה מקבלת טעימה מחייה הקודמים של אמה כשהיא מתגוררת בעיירה הקטנטנה מינקה, הממוקמת גבוה ביער גשם הררי. לאחר שתכננה לבלות שם רק כמה חודשים בזמן שהמתינה לרכישת דירה בבריטניה, אליה הייתה אמורה לעבור, ונסה נתקעה שם במקור בגלל מגיפת הקורונה וכשרכישת הדירה נפלה, היא נותרה בשאלה "איפה אני רוצה להיות בגיל 60?". התשובה הייתה במרחק עצום מברדפורד, לאכול בננות, פסיפלורה וגויאבה ולהתנתק מהציוויליזציה, עד כמה שאפשר. כעת היא מאושרת לגור שם ולא מתכננת לעזוב. אמה הוסיפה: "היא חכמה ואני מאוד גאה בה. אני כבר פחות מודאגת".