שם: עומר ונקרט
גיל: 22
יישוב: גדרה
מאיפה נחטף: פסטיבל נובה
מתגעגעים אליו: הוריו שי וניבה ושני אחיו הקטנים - אחיו רן בן ה-18 ומאיה בת ה-13
השאלה הראשונה שתשאלו אותו: נסתכל לו בעיניים הרבה זמן וניתן לו חיבוק גדול. ואחרי זה - לאיזה מסעדת שף אתה רוצה ללכת?
מה מחכה לו בבית כשיחזור: החום והאוכל של הבית. אנחנו בית שמח ומארח וזה יהיה הדבר הראשון. במקביל תהיה מסיבת הודיה ענקית שנזמין אליה את כולם.
מה התוכניות שלו: הוא חולם להיות מסעדן. בנובמבר היה צריך להתחיל ללמוד בשנקר לימודי מסעדנות.
מחכים להם בבית: לכל כתבות הפרויקט
אביו של עומר ונקרט היה בדרכו להצילו מהפסטיבל ברעים, בנסיעה בדרכים עקלקלות בניסיון לעקוף את החסימות, כשקיבל את הטלפון הגורלי מחברו. "תחזור הביתה. יש סרטון של עומר חי", בישר לו, "והוא לא בידיים שלנו". מסע החילוץ הסתיים, ואחד אחר עמד להתחיל. "יצאתי מהאוטו וצרחתי את נשמתי. בכיתי כמו משוגע", מספר האב, שי. "ואז התחלתי את הלחימה האזרחית".
בבוקר 7 באוקטובר, ב-06:30 שי והאם ניבה, תושבי גדרה, שמעו על תחילת הירי מעזה והתקשרו לעומר. "הוא אמר שיש אזעקות, ששוכבים על הרצפה עם ידיים על הראש ושתכף הולכים למיגונית. חשבתי שיש מיגוניות באזור", סיפרו. משם השיחה עברה להתנהל בוואטסאפ, אסור היה לדבר בקול. "הוא כתב לנו איזה כמות, זה לא מפסיק, שאל איפה המטוסים. אנחנו גרים ליד בסיס חיל האוויר ורגילים לשמוע אותם ממריאים. אשתי שאלה אותו אם הוא בסדר והוא ענה 'לא, אני מת מפחד', כתב לנו 'שיט שיט יש פה ירי חי'".
"הוא אמר שבגלל כל הטילים וההפגזות הוא מתכוון להישאר במיגונית עד שמגיעים כוחות ביטחון. רק אחרי ששמעתי עדויות של אנשים שהיו במיגונית, של חברה שהייתה איתו, הבנתי שהם לא הלכו אלא נסעו למיגונית באוטו שלה. שתי דקות נסיעה. ופתאום ראיתי וי אחד, חשבתי אין קליטה במיגונית. הוא כתב שהחברה קצת בסטרס אבל בסדר. הייתה תחושה של עוד רגע זה כבר יהיה בסדר", נזכר שי. "ואז אתה רואה סרטונים בפייסבוק של אנשים בורחים, רואה שבקבוצות של המסיבות התחילו לכתוב שיש עניין שקורה, ומתחיל לחשוש".
כשלוש שעות לאחר הטלפון הראשון ההורים ראו את סרטון המחבלים הנוסעים בשדרות והבינו שהאירוע בסדר גודל אחר. שי בכלל היה אמור לטוס באותו בוקר לחופשה בחו"ל. "לפני השיחה כבר באתי לצאת עם הטרולי. ב-10:00 אחד החברים שהייתי אמור לטוס איתם שאל מה איתי, אמרתי להם 'לא טסים, אני לא יודע מה עם עומר'. הם חשבו בהתחלה שאני צוחק", הוא אומר.
דרך חברים של חברים, ההורים הבינו שעומר שלח מיקום חי. "החבר אמר לי בוא ניסע להביא אותם. אמרתי לו 'לאן אתה נוסע, יורים שם'. חיכיתי. לא נסעתי. ב-12:00 היה נדמה לי שאני רואה את עומר בשידור בטלוויזיה, במטושטש. לא חשבתי פעמיים ונסעתי. בצומת משמר הנגב עצרו אותי ואמרו שאי אפשר לעבור, יחד עם עוד עשרות מכוניות".
לאחר שהכריח את עצמו לצפות בסרטון הודיע לאשתו שעומר נחטף. "כל הפיקוד לא עבד באותו יום. היא צעקה 'אין לנו מדינה'. עניתי 'מדינה יש, ממשלה אין'. ב-7 באוקטובר הממשלה לא הייתה, וגם ב-8 לא", הוא מאשים. "התחלתי לעשות טלפונים. שמעתי שיאיר גולן נכנס ויוצא ומחלץ אנשים, התקשרתי אליו והוא אמר שאין לו איך לסייע, הבין שכבר לא ביכולתו לחלץ אותו. באותו זמן לא ידעתי שנחטפו כל כך הרבה". לדבריו, "הבנתי שאצטרך להיערך להוציא אותו בעצמי וזה מה שאני עושה מאז. אני יודע מבפנים שהממשלה והקבינט היו בהלם מוחלט. איך יכול להיות שעבר שבוע בלי ממשלת חירום?".
רגע של הקלה, וחזרה לתהום
ההורים מתארים את עומר כמגנט של אנשים. הם ידעו זאת עוד לפני שנלקח בשבי, ובכל זאת הופתעו לגלות עוד ועוד מעגלי חברים, מעוד ועוד מקומות בארץ, שהתגייסו למשימה להשיבו. "הוא ילד חזק ומאוד אהוב, נכנס למקום ומתחבר עם כולם", העידו עליו. את חלקם הכיר בהתנדבויות בהן לקח חלק ופעילותו כמדריך בתנועת מכבי צעיר, חלקם מהמסעדה 'נינה ביאנקה' בקריית עקרון, אותה ניהל ובה עבד בחמש השנים האחרונות, ואחרים מעולם המסיבות והיציאות שאהב כל כך, זה שהביא אותו גם לפסטיבל ברעים.
היכולת הטבעית לרכוש חברי אמת ברגע לא נעלמה בשבי. הוא הותיר את חותמו על החטופים ששהו עמו בעזה, ואלה התקשרו למשפחה וסיפקו לה אות חיים ראשון ממנו זה 50 ימים כששוחררו בעסקה עם חמאס. שי מהסס לפרט יותר מדי על שסיפרו. הוא מפחד לגורלו של בנו. "אם מישהו מספר שהביאו להם חצי פיתה ביום, אולי יתאכזרו אליו ולא יתנו לו גם את זה", הוא מסביר.
"זה נתן לנו רגע לנשום", הוא אומר, "אבל זה היה לפני 46 ימים, חצי מהזמן שהוא נמצא שם אני לא יודע מה קורה איתו". המצב הרפואי של בנו הופך את הציפייה למתוחה אף יותר. עומר חולה קוליטיס, מחלת מעיים כרונית. במצבי לחץ היא מתפרצת וגורמת לו סבל רב. "אלה כאבי תופת נוראיים, מצב מסוכן מאוד. הוא לא קיבל תרופות מאז שנחטף. נילי מרגלית סיפרה בראיונות על התחליפים השונים והלא תואמים שיש במקרה הטוב. הצלב האדום לא רואה ולא מבקר אותם".
ביום ראשון ימלאו מאה ימים ללקיחתו בשבי, מחצית מהם ללא מידע על אודותיו. "הלחימה מתעצמת ואחרי השחרורים אנחנו רואים שמוצאים גופות. אני נמצא בפגישה עם ראש הממשלה עם אימא שצועקת עליו 'אתה אחראי לזה', ואחרי כמה ימים מודיעים לה שהבן שלה לא בין החיים. אז מה אני אמור לחשוב? אני כל היום מפחד מטלפונים, קם באמצע הלילה לראות שאין לי הודעות מקצין הקישור. הגיע הזמן שעומר יחזור".