צריך להניח את הנתון הקריטי ביותר על השולחן: מדינת ישראל מתמודדת כבר 100 ימים עם משבר החטופים הגדול ביותר שידעה ישראל ואחד הגדולים שידע העולם. אין שני לו בהיקפים, בזירה וברמת הסיכון - וגם "המתחרים והטוענים לכתר" מגרדים מלמטה את המספר הדו-ספרתי של בני הערובה שעליהם נאבקו. המורכבות הבלתי אפשרית שאליה נקלעה מדינת ישראל באותה שבת שחורה עוד תהפוך, לכשתיגמר, להררי מחקרים והרצאות, אך כבר אפשר להפנות מבט אחורה למאה הימים שחלפו - ולקבוע את התחושה שמסתמנת בעיני רבים: אי אפשר לנצח כאן - ובכל זאת התעקשנו להפסיד.
מה למדנו? 100 ימים למלחמה - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
כבר בשבת ב-13:00 בצהריים, כשהמוני זקנים, נשים וילדים הובלו באין מפריע בלב עזה - היה ברור: מדינת ישראל נכנסת לסיטואציה המורכבת ביותר שהיא ידעה מימיה. אף תרגיל של רשות החירום הלאומי, אף תרחיש - ולו הגרועים ביותר - של אמ"ן לא הכין פרקטיקה שתתמודד עם האתגר, וגם אם במשרד רה"מ היו מנסים לחפש בתיקיות המסווגות את פקודת החירום לחטיפתם של מאות אזרחים - הוא היה מתבדה במהרה.
אין באמור לפטור אף אחד מאשמה, מהסיבה הפשוטה: גם המעט שיכול היה להיעשות - פשוט לא נעשה. קרוב לשנה לא נדלק אור בלשכת הממונה על השבויים והנעדרים. במדינה שמקפידה להגיד בכל טקס רשמי שהיא "תעשה הכול כדי להשיב את החטופים הביתה" ותמונות האחרונים עיטרו את לשכות ראשי הממשלה לאורך השנים - אפילו לא נכתב נוהל רשמי כיצד ליצור קשר עם המשפחות. לפני המלחמה היו שבעה סה"כ: 4 בעזה, 2 מסולטן יעקב ורון ארד אחד. עכשיו ישראל התמודדה עם גלעד שליט כפול 240.
גם דו"ח מבקר המדינה שיצא בתחילת 2023 ותקף את התנהלות משרד רה"מ בנושא עלול היה להתריע על הבאות. "המידע הרב המצוי במשרד, לרבות בידי מתאם השו"ן, לא גובש לכדי ידע סדור שנצבר עם השנים", תקף אנגלמן והוסיף כי המשפחות מעידות על פגישות "ריקות מתוכן" ועל מיעוט חריג ביותר של דיונים בנושא.
בחזרה ל-7 באוקטובר: בבת אחת, ללשכה הריקה נוספו 3,200 תיקים של נעדרים והרים של שקי גופות במצבים שונים - כולל כאלו שבכלל לא הצליחו לזהות אם אכן מדובר בשרידי אדם או רק אפר ואבק. רה"מ נתניהו מכריז כבר באותו יום כי ימנה לתפקיד את תא"ל (במיל') גל הירש, מינוי שלא אושר בממשלה גם 100 ימים אחרי.
הלשכה של גל הירש מתפתחת במהירות. הוא עצמו מעיד איך קרא לאנשים שהכיר מהעבר כדי שיבואו לתת כתף, ואלו נענו בחיוב. כל מי שרצה להקים גוף, קיבל סמכויות ואנשים. הלשכה הקטנה שעמדה באבק כעת קולטת עשרות מינויים חדשים - וכל מי שמבקש להקים צוות נכנס פנימה ומתחיל לעבוד. כך למשל, נוצרו פרקטיקות מופרכות בהסתכלות לאחור: לכל משפחה יש שני מלווים - אזרחי וצבאי. ומה חלוקת הסמכויות? למי פונים בעת צרה? הסדרה חלקית נעשתה רק אחרי חודש וחצי וטרם הושלמה במלואה.
השיבר הכלכלי שנפתח באחת הביא תקנים רבים ומשאבים עצומים - אבל גם כאלו שמותירים טעם שנוי במחלוקת. בזמן שפתחו את "מפקדת אלון" (הזכורה לכולנו מימי הקורונה) ברמלה ואיישו אותה בשנית לטובת חמ"ל שיספק מענה לצורכי משפחות החטופים, נשכרו גם משרדים בבניין יוקרתי בבני ברק, בעלות מקדמית של מיליונים.
שני גופים שונים מקבילים שדואגים לחטופים החלו לפעול רק בתוך המטה של הירש, של לובשי המדים ושל המשרתים על "אזרחי" (המלווים האזרחיים של אלוף במיל' כליפי = יש"י). אחד חושב שיש לתת מקום אחד שבו המשפחות יוכלו לפגוש את כל משרדי הממשלה, ושני שחושב שצריך להגיע עד אליהם - איפה שהם לא נמצאים. הסיפתח המגומגם למשבר החטופים השאיר את המשפחות לבדן על המגרש. ימים ושבועות חלפו מבלי שזכו לפנייה מגורם רשמי. כשמעליהם עסוקים בלהבין מי אמור להיות עסוק, קרובי החטופים, אז עוד נעדרים בחלקם הגדול, נאלצו לזנוח את חייהם הקודמים בצד ולהפוך לחוקרי מודיעין מיומנים.
הם היו אלה שאספו את הפרטים, התמונות, ההודעות והעדויות, בניסיון להרכיב תמונת מצב על גורל יקיריהן. אם הטראומה כשלעצמה לא הייתה מספיקה, המשפחות גם עברו על כל סרטון זוועות בטלגרם וחיפשו מידע לגמרי לבדן בחמ"לים מאולתרים שהוקמו בבתיהם הפרטיים. במקרים רבים, כשהגיעה הדפיקה בדלת עם ההודעה הרשמית, הם כבר מזמן ידעו. המציאות התהפכה - והם סיפקו לרשויות את פרטי החטיפה.
"אלה היו שבועיים של בלאגן, כאוס, לא היה עם מי לדבר", סיפר קרוב משפחה של אחד החטופים. "בהתחלה לא נתנו מידע אמיתי על מה שקרה שם, אז היינו צריכים למצוא כוחות לנסוע לבד לזירה ולסכן את עצמנו, מצאנו את הרכב שלו על הכביש מרוח בדם. אפילו שכרנו חוקר פרטי שינסה לברר פרטים".
לא ממונה בפועל - אלא יועץ
כמעט בכל אספקט הכרחי במציאות עם מאות נעדרים ושבויים, היו אלו הארגונים והחיים עצמם - שהחליפו את המדינה. עוד לפני ששוחררו עשרות חטופים בתיווך בינלאומי, המדינה איחרה בכל פעם את הרכבת בדקה או שתיים - כשלפעמים, כמו במקרה של יוכבד ליפשיץ וההצהרה השנויה במחלוקת לעיתונות: זה היה יותר מדי.
ההתעשתות הייתה מהירה: בעזרת עבודת מטה מעמיקה ולמידה הדדית עם מקבילים בבית הלבן - המטה של הירש רשם הצלחה כבירה בסאגת שחרור החטופים ההמונית. סדר פעולות ברור ומבוקר הגדיר גבולות ברורים לקרנבל תקשורתי - שמצליח להחזיק ברף מתון עד היום. ההודעות המדודות, הליווי הנפשי לשבויים והאגפים המבודדים בבתי החולים סיפקו 10 ימים של הכרת תודה לאומית ואופטימיות בתוך החושך הגדול.
כשהמערכת יצאה מהלם הקרב הראשוני, מספרי הנעדרים החלו להצטמצם ומשרדי הממשלה הבינו שדווקא בעת הזו הם צריכים להתייצב ולעשות הכול לטובת משפחות החטופים - בממשלה הובילו מהלך שיאזרח את מנהלת החטופים הקיימת. הממונה הירש, שעדיין לא מחזיק בתפקיד רשמי בשל מצבו האישי, בכלל לא חשוף לחלקים מהחומרים הקריטיים לטיפול בחטופים ו"ממונה בפועל" מעדיפים לקרוא לו "יועץ רה"מ לענייני שבויים ונעדרים" - אולי זה יירד חלק יותר בגרון.
בתוך כך, למנהלת החדשה שאמורה ללוות את החטופים, השבים הביתה ובני המשפחות אין עדיין ראש - אבל היא הייתה אמורה להיסגר כבר לפני שבוע. הידע הרגיש והרב שנצבר היה אמור להתמסמס בחלל ולולא זעקת אנשי המילואים במפקדה שדחה את העברת המקל - סיכום 100 הימים הראשונים ברצועת עזה היה אפילו קודר יותר.
ואולם, נדמה כי בחלוף השבועות, החיץ בין קרבות האגו בדרג הניהולי לטיפול הישיר במשפחות השתפרה. קציני הקישור הפכו לגורם חיובי עבור המשפחות, שמשבחות את הקשר רציף שהפך אישי עם הזמן, עם פגישות שבועיות וקבוצת וואטסאפ משותפת. הכישלון המתוקשר בעדכון קרובים לפני עיתונאים גם הוא בסך הכול תוקן.
הפרחים מגיעים גם למטה משפחות החטופים. רונן צור וצוותו זיהו במהירות את הוואקום ונכנסו לתוכו, עוד לפני שהמדינה החלה להבין שזה בכלל תפקידה. כך, במקום למלא את המשבצת המיועדת לארגונים מסוג זה, המסתכמת בליווי תקשורתי-ציבורי ותיאום, המטה מינה את עצמו למעטפת הרשמית של המשפחות. הם אוכלים במשרדו, זוכים לטיפול נפשי ומקבלים החזרי נסיעות. לא לכולם התאימו המסרים, ולעיתים נראה כי אנשי המטה התאהבו בפוזיציה והכוח שקיבלו, אך רוב המשפחות מצאו בו בית.
נלחץ? נקבל
מוקד האש של המשפחות נותר הממשלה. יותר משלושה חודשים אחרי הטבח בעוטף, טענה אחת בוערת יותר מכל: מקבלי ההחלטות לא שמים עלינו. בשיחות עם קרובי החטופים עולה כי הגברת קצב הפגישות מצד חברי הממשלה נראה להן כניסיון לצאת ידי חובה. התחושה שיש על מי לסמוך לא מספיק נוכחת.
"אנחנו רוצים להרגיש שגם מישהו בהנהגה איתנו. מדי כמה ימים להרים טלפון ולשאול מה נשמע. אין לנו קשר מדיני מספיק עם אף נציג", מפצירה דלית, אמו של עידן שתיוי. "הקושי העיקרי שלי הוא מהצד הפוליטי", מצטרפת איריס שוורץ, דודתו של החטוף עידן אלכסנדר. "הדרך שבה הם מתבטאים גורמת לך לחשוב שאולי יש אג'נדה נוספת, מטרה שגוברת על החזרת החטופים. אתה יוצא מפגישה לא משוכנע שזאת המטרה העיקרית. היינו רוצים להאמין שכן".
בכל הנוגע למקבלי ההחלטות, המשפחות למדו את הלקח. נלחץ - ונקבל. נודיע על מסיבת עיתונאים בדרישה לפגישה עם הקבינט, ונקבל מענה עוד באותו יום, אחרי שבועיים של תחנונים. שאלת הלחץ לא פשוטה עבורם. יום אחד, גורם רשמי מבקש מהן להנמיך את גובה הלהבות, ויום שני אחר מגיע ומעודד אותן להעצים את המחאה. כשחייהם של אהוביהן מונחים על הכף, חלקן בוחרות להישאר בשקט. גם חטופים שחזרו חוששים להביע עמדה נוקבת שתגרור פגיעה בסיכויי החזרה של מי שנשאר מאחור.
"יש הרבה חילוקי דעות בנושא", מודה אורי, בן דודו של איתי סבירסקי. "בתפיסה שלי צריך לשמור על החטופים במודעות. העסקה הראשונה לא הייתה קיימת אחרת. היא קרמה עור וגידים בגלל הלחץ והסנטימנט הציבורי. בהתחלה לא הגדירו בכלל את החטופים כאחת ממטרות המלחמה". גם הוא עדיין לא התרצה מיחסה של הממשלה. "הפגישות הגדולות הגיעו רק אחרי לחץ. וגם הן היו קרקס. יש פער בין מה שאומרים בשיחות למה שקורה. נתניהו יושב עם משפחות ומדבר על התגמשות בעמדות של חמאס כשבאותו זמן - ישראל מחסלת (לפי פרסומים זרים - א"ס) בביירות את הסגן של הנייה".
הקיפאון בהתקדמות לעסקה נוספת על זו ששחררה יותר ממאה חטופים מוביל אותן לשקול צעדים חריפים יותר. כאלה שמזכירים את מחאות הענק נגד המהפכה המשפטית שהספיקו להישכח. סנונית ראשונה צפויה להיות השבתת חברות במשק ביום ראשון הקרוב לציון מאה הימים לחטיפה. ההסתדרות כבר בפנים ולא תהיה היחידה. בהמשך, כשהימים בשבי יתארכו והתסכול יגבר, כנראה שגם היונים שבין המשפחות יהפכו אט-אט לנצים.