זו היתה אמורה להיות אחת הישיבות החשובות של הקבינט המדיני ביטחוני. אחרי 90 יום של מלחמה, ראש הממשלה סוף סוף כינס דיון על היום שאחרי בעזה ומי יקבל אחריות על יותר משני מיליון פלסטינים ברצועה בתום הלחימה.
רגע לפני, שר הביטחון יואב גלנט הציג את תוכנית מערכת הביטחון, להמשך שליטה ביטחונית על השטח תוך הכשרת גורמים פלסטינים מקומיים לניהול העניינים ההומניטריים והאזרחיים; בצלאל סמוטריץ' וחברי מפלגתו עלו למתקפה עם האשמות בהמשך הקונספציה ודרישות משלהם - לגרש את הפלסטינים ולהתנחל מחדש ברצועה. הדילמה שמתקרבת בצעדי ענק לראש הממשלה בנימין נתניהו ברורה, לכן הוא גם דחה אותה במשך שלושה חודשים. וגם אמש, תעשו פרצוף מופתע, הישיבה החשובה הסתיימה ללא הכרעה, ועוד בפיצוץ קולני.
אבל לא בגלל עימות על הנושא הגורלי שלשמו התכנסה, חלילה, אלא בגלל עוד מתקפה דוחה ומכוערת של ממשלת הימין על מלא על צה"ל והרמטכ"ל. צריך לקרוא שוב ושוב את הציטוטים כדי להאמין ששרים בממשלה מדברים ככה לרמטכ"ל בזמן מלחמה.
מירי רגב ודודי אמסלם, התנפלו על הרמטכ"ל הרצי הלוי בעקבות דיווחים על הקמת צוות תחקור צה"לי פנימי למלחמה ולאירועים שקדמו ל-7 באוקטובר, עם שמו של הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שר הביטחון בהתנתקות, מה שהדליק את בן גביר וסמוטריץ' להצטרף לחגיגה עם "בטן מלאה" והאשמות נגד הצבא על הקונספציה שקרסה. גלנט, בני גנץ, חילי טרופר ויפעת שאשא ביטון ניסו להגן ולגונן על כבודם של הרמטכ"ל ושל צה"ל, אבל ראש הממשלה שתק ולא הוציא מילה ונתן לאמבוש להשתולל.
באופן חריג, ולראשונה מתחילת המלחמה, נתניהו קבע מראש את לוחות הזמנים של הדיון והודיע שהוא יסתיים עד חצות. כמה דקות קודם לכן, כשהוויכוח עוד נמשך, הוא קם והודיע: "נמשיך בפעם אחרת". אלו המלים היחידות שרשומות על שמו בפרוטוקול.
זה תמיד רגב ואמסלם, בין אם בליקוקים המודלפים למנהיגותו הנדירה של נתניהו מישיבות סיעת הליכוד, או בהשתלחויות המתוזמרות בבכירי מערכת הביטחון על אחריותם למחדל. וראש הממשלה תמיד שותק. לכן, אי אפשר שלא לחשוד שהעימות עם הרמטכ"ל לא היה יזום על ידי נתניהו או מי מסביבתו, כדי לשרת מטרה כפולה: המשך הטחת הבוץ בצמרת הביטחונית במסגרת גלגול האחריות ל-7 באוקטובר - וגם לפוצץ את הישיבה מבלי שיתקיים דיון אמיתי בו הוא יצטרך לסכם ולהציג עמדה לגבי היום שאחרי בעזה.
בקבינט המלחמה, עם גלנט, גנץ ואיזנקוט, כולם מחזיקים פחות או יותר באותה עמדה, שישראל תצטרך אט-אט להעביר את השליטה האזרחית לגורמים פלסטיניים מקומיים ברצועה. זו גם עמדת מערכת הביטחון, הבית הלבן, בנות בריתנו בעולם הערבי וערי הבירה בעולם המערבי, והדרך היחידה שלא תגרור את ישראל לאסון מדיני ואסטרטגי של שנים קדימה.
אבל השותפים המשיחיים והקיצוניים של נתניהו חולמים על "הגירה מרצון" של פלסטינים ועל התנחלויות חדשות, ועל כל דבר פחות מזה יטענו שמדובר בתבוסה. הדיון על היום שאחרי בעזה מערער את יסודות הקואליציה של נתניהו ומעמיד אותו בצומת צלובה, בין האינטרס האישי שלו בשימור ברית קיצוני ה-64 ובין טובת המדינה.
כמעט בכל פעם שהוא עמד בצומת כזו בשנה האחרונה, כך ההיסטוריה הקצרה של ממשלתו השישית מלמדת, ה-64 ניצח. ה-64 ניצח במשא ומתן הקואליציוני, בו הוא נכנע לכל דרישות שותפותיו, פירק בשביל סמוטריץ' את המינהל האזרחי ביו"ש ומינה את בן גביר לאחד התפקידים הביטחוניים הרגישים במדינה. ה-64 ניצח במהפכה המשפטית, בכל פעם שהנשיא הרצוג התקרב לפשרה, יריב לוין גייס את בן גביר וסמוטריץ' לאיים בהפלת הממשלה - ונתניהו נכנע. ה-64 ניצח בתקציב, שהזרים מיליארדים לחרדים ולמתנחלים תוך פגיעה בחינוך הממלכתי ובמנופי הצמיחה של המשק.
ה-64 ניצח גם בערב 7 באוקטובר, שעות ספורות אחרי הטבח, כשיאיר לפיד הציע להצטרף לממשלת חירום, אך דרש את פיטוריהם של בן גביר וסמוטריץ'. "אסור לפרום את ה-64", נתניהו אמר אז למקורביו, והלך על ההצעה הפשוטה של גנץ - להקים קבינט מלחמה שיעקוף אותם.
קבינט המלחמה מאפשר לנתניהו ללכת עם ה-64 ולהרגיש בלי: לקבל את ההחלטות האסטרטגיות הגדולות עם גנץ ואיזנקוט, מבלי ששותפיו הקיצוניים נמצאים בחדר ומבלי לשלם שום מחיר קואליציוני. וכך, גם בצמתים מתחילת המלחמה, ה-64 ממשיך לנצח. הוא ניצח בתקציב המדינה המתוקן, בו נעשו קיצוצים מינימליים בלבד בכספים הקואליציוניים המנופחים, והוא צפוי לנצח את דרישת משרד האוצר לסגור 6-10 משרדי ממשלה לקראת התקציב הבא. אל תבנו על זה.
ה-64 מנצח, בינתיים, את הדרישה האמריקאית לשחרור כספי המסים של הרשות הפלסטינית שסמוטריץ' מקפיא, וגם את החזרת הפועלים הפלסטינים לעבודה, שנתניהו לא העלה להצבעה כדי לא לעצבן את הימין. ה-64 מסתמן כמנצח גם בסאגת סיום הכהונה של נציבת שב"ס, בו בן גביר קבע בשטח עובדה מוגמרת, על אפו ועל חמתו של ההסכם של נתניהו עם גנץ על הארכת כהונת בכירים ביטחוניים לכל תקופת המלחמה.
במשך שלושה חודשים ה-64 ניצח גם את הדרישה של גנץ ואיזנקוט ומערכת הביטחון לקיים את הדיון ההכרחי והמתבקש על מה ישראל תעשה עם עזה ביום שאחרי המלחמה. בכל פעם שנתניהו נשאל על הנושא, הוא השיב רק מה לא, "לא חמאסטאן ולא פתחסטאן" ופימפם קמפיין נגד הרשות הפלסטינית. ולוואקום הזה נכנסו התוכניות המשיחיות של קיצוני הקואליציה לטרנספר והתנחלות מחדש, שניהם מנוגדים לחוק הבינלאומי. כל עוד ישראל הרשמית, ובעיקר נתניהו, לא מציגה פומבית תוכנית אחרת - העולם מאמין שאלה הכוונות האמיתיות של ממשלתו.
הגינוי החריף והחריג שנשמע השבוע מוושינגטון להתבטאויות של בן גביר וסמוטריץ' מעיד על הנזק הגדול שממשלת הימין על מלא מחוללת בשעה שישראל נהנית, ולמרבה הצער גם זקוקה, לסיוע ביטחוני אמריקני חסר תקדים. כך גם מסמך התביעה המופרך של דרום אפריקה שסיבך את ישראל בבית הדין בהאג, שמלא בציטוטים של חברים בקואליציה, כאלה שאיימו למחוק את עזה עם פצצת אטום או הכריזו על נכבה 2023, למשל. נתניהו הוא זה שאיפשר ומאפשר למחול ההצהרות הזה להשתולל, בזמן שישראל נלחמת את אחת המלחמות הצודקות אי פעם וזקוקה לכל בדל של לגיטימציה בינלאומית. הוא גם זה שמאפשר גם לחברי ממשלתו להשתלח ברמטכ"ל ובכירים אחרים בצבא דרך קבע בשעת מלחמה במקום לעסוק ברצינות בשאלת היום שאחרי.
רק שכל צומת שבה נתניהו בוחר ב-64, מחלישה אט אט את השותפות עם גנץ ומקרבת את היום שאחרי הפוליטי בצעדי ענק. כל עוד הלחימה בעזה משתוללת ו-136 חטופים נמצאים בשבי החמאס, ותושבי הצפון והדרום לא שבו לבתיהם, גנץ ימשיך כנראה להכיל את ההפרות ההסכמיות של נתניהו והעימותים המגעילים בקבינטים ובממשלה. אבל הסבלנות בסביבתו הולכת ומתקצרת ככל שנתניהו עסוק רק בשרידותו ובטיפוחם של בן גביר וסמוטריץ' לצדו. אבל בעצם, הוא פועל כך רק נגד עצמו: הפרישה של גנץ, אם וכאשר תבוא, תבשר על תחילת היום שאחרי הפוליטי - היא תתן את האות הרשמית לשובם של הקפלניסטים לרחובות, ותפתח את הדלת לשלל תרחישים להסתיים בבחירות - או בהדחתו.