פסק הדין של בג"ץ על ביטול עילת הסבירות הציל את הדמוקרטיה הישראלית, פשוטו כמשמעו. לא לנוכח התוצאה הסופית, ולא לנוכח העובדה שעילת הסבירות עשתה קאמבק לחיינו, אלא מפני שמרבית שופטי בית המשפט העליון - 12 מתוך 15 - קבעו כי הכנסת מוגבלת ואינה יכולה לחוקק כל דבר, אפילו בחוק יסוד.
מי שהיטיב להסביר את הדברים באופן מפורש הוא השופט יצחק עמית, מי שאמור להיות הנשיא הבא של בית המשפט העליון - בהנחה ששר המשפטים יריב לוין יחליט לדבוק בעקרונותיו השמרניים, ולא ישנה את שיטת הסניוריטי רק כי זה מתאים לו לבייס.
"ביטול עילת הסבירות על פי התיקון לחוק היסוד אינו מביא מיניה וביה לקץ הדמוקרטיה, אך אל לנו ללכת שולל אחר טיעון זה", כתב אמש השופט עמית, "במשטר דמוקרטי יש לעמוד על המשמר, מפני שדמוקרטיות מתות בסתר, לא במספר אבחות גדולות אלא בשורה של צעדים, שעל כל אחד מהם בנפרד ניתן לומר שאינו מביא לקץ הדמוקרטיה, אך בהצטברותם הם עלולים להביא לשינוי משטרי. צר לי לקבוע כי התיקון לחוק היסוד הוא צעד אחד בכיוון הלא נכון של החלשת הדמוקרטיה".
בכך הבהיר השופט עמית מה עשו אמש שופטי העליון - עמדו על המשמר ושרטטו את גבולות ההגנה של הדמוקרטיה הישראלית.
אבל בכך לא די. אני חי במדינה הזו כבר 37 שנים, חלקן עשיתי בפקולטה למשפטים - כסטודנט, כמרצה והיום כדוקטורנט. אני יודע היטב כמה הישראלים נהנים להתווכח על מערכת המשפט, שבמלחמת הזהויות והשבטים שבתוכה אנו נטועים הפכה לסמל המריבה.
כמו בכדורגל, לבג"ץ יש אוהדים ויש שונאים. אוהדי בג"ץ מתויגים כשבט הלבן, השמאלני, הפריבילג והמתנשא; השפה המשפטית, הגלימה וגובה שכר הטרחה שגובים עורכי דין בוודאי לא תורמים לתדמית הזו. שונאי בג"ץ, מנגד, הם ה"עמך", מצטיירים כשבט המודר, זה שתמיד נאלץ לספוג תכתיבים מלמעלה. או כמו שאמר לי אחד מחבריי הטובים אתמול: "אני במילואים בעזה, וגנבו לי את הקול".
אסור לזלזל בקולות האלה. גם אם חלק מהטענות שנשמעות נגד בג"ץ (בעיקר מחברי הכנסת) הן פשוט שקר מוחלט, כדאי לכולנו "לחתוך הפסדים" - ולחוקק בהסכמה רחבה את חוק יסוד: החקיקה, שיגדיר את מעמדו של חוק יסוד ויקבע מתי לבג"ץ יש סמכות להתערב בהם ובחוקים רגילים.