הילה רותם נכנסת לביתה בזהירות. היא מבקשת מדודה לעמוד לצידה מול השיש ההרוס במטבח, מלקטת מבין החפצים החרוכים את אלה שחשוב לה לקחת. "היה עצוב לראות את הבית. לקחתי דברים חשובים של סבא שלי, שנפטר כשהייתי בת תשע. חלק התפרקו, אבל מה שנשאר - לקחתי", היא אומרת בעצב.
החטופים ששוחררו, ומשפחות של מי שעדיין בעזה, חזרו היום (שני) לקיבוץ בארי. ביניהם נמצאים עמית שני, רעיה רותם ובתה הילה רותם, ובני משפחת שרעבי - אורן, אופיר, יובל ונירה. בלית ברירה, כשקרוביהם עדיין בעזה, החטופים ששוחררו הפכו לבולטים והמתוקשרים שבין שגרירי המאבק להשבתם. הם הולכים בין שברי הבתים שהכירו, מנסים לעכל כשהם מוקפים בצוותי תקשורת שעוקבים אחרי כל צעד. למרות המורכבות, הם מתעקשים לשתף בתחושותיהם, לספר על הטראומה העצומה שעברו.
עמית שני בן ה-16 נעמד בפתח ביתו. מאחוריו פרוסה בגדול תמונה שלו עצמו, זכר למאבק שהתנהל בימים שבהם הוחזק מעבר לגדר. ב-7 באוקטובר, הוא נזכר, "הייתי בממ"ד. זה התחיל בצבע אדום שגרתי שלא התרגשנו ממנו, ואז היתה הודעה על חדירה. בשלב מסויים זה רק החמיר ושמענו רימונים וארפיג'י, הם נכנסו לבית, שברו דברים, הוציאו אותנו והושיבו אותנו על קצה המדרכה".
תקופת השבי לא מרפה ממנו, גם עכשיו. "הרגשות בעזה מאוד קשים, געגועים בלתי פוסקים ותחושת הפקרות ענקית. כל מי ששם מפחד מההפצצות והמחבלים, ואתה לא יודע אם תקום ביום שלמחרת. אף אחד לא צריך להישאר שם. הם הופקרו פעם אחת, ולא מגיע להם שיפקירו אותם פעם שנייה".
"תתעדו את הרגע הזה, הוא לא יחזור"
שרון שרעבי, ששני אחיו חטופים, נואם מחוץ לביתו של אחד מהם עם מיקרופון מדונה, כמדריך סיורים מנוסה. אחר כך הוא ממשיך אל תוך החדרים שהיו, עד לפני כמה חודשים, מלאים בחיים. "בימים כתיקונם הייתי אומר, 'ברוכים הבאים לבית של אלי וליאן שרעבי'. היום אני אומר, 'ברוכים הבאים להיסטוריה של עם ישראל'. זו זירת מלחמה. ברדיוס המצומצם הזה נרצחו ליאן, נויה ויהל, המשפחה שלנו. נשחטו".
ככל שהוא מוסיף לדבר, הדברים הופכים קודרים יותר. "התמונות שתראו בפנים הן אפילו לא אחוז ממה שקרה באמת, אבל כל עם ישראל צריך לעלות לרגל כדי לראות את התמונות. ניסו להכחיד את עם ישראל. הוציאו את אלי מהממ"ד, מהמקום המוגן, ולקחו אותו לעזה. כמו שלקחו את יוסי. הם עדיין לא פגשו אחד את השני, אבל הגורל שלהם הוא לא רק להיות אחים. הוא מחבר את כל 7 באוקטובר. אני מקווה שהראיות האלה יהדהדו בכל לב. הסבים שלנו ניצלו מהשואה, ואנחנו חווינו שואה בדור הזה. תתעדו את הרגעים האלה. הם לא יחזרו".
"הייתי בעזה 50 ימים, היה לי קשה, בחושך, בלי מספיק אוכל ומים. היה אסור לנו לדבר, רק ללחוש. היה מפחיד והיה המון בומים כל הזמן", סיפרה הילה רותם מחוץ לביתה ההרוס. "עברנו כמה מקומות, היינו יחד עם עוד חטופים, אחרי 50 יום לקחו אותי ואת אמילי לשחרור והפרידו אותי מאימא. חששתי שיקרה לה משהו. באוטובוס לישראל שאלו אם יש לי ניחוש את מי אפגוש. חששתי שיאיא דוד שלי מת אז אמרתי שמות אחרים. בשבי תכננו מה נעשה ביום הולדת. לא חשבתי שהוא יהיה בלי אימא. אחרי כמה ימים הודיעו שהיא חוזרת, חיכיתי לה ערה כל הלילה. אני לא מפסיקה לחשוב על אלה שנשארו שם. כל יום שם מרגיש כמו נצח".
אמה רעיה סיפרה כי "בשבת 7 באוקטובר הייתי עם בתי ואמילי חברה שלה, שהגיעה לישון אצלנו. לקחו שש שעות עד שהגיעו אלינו. פתחו את דלת הממ"ד עם אקדחים וסכינים שלופים, תפסו אותי בחולצה ואמרו 'אינתה רוח אל עזה'. לא הייתה שום נוכחות כוחות ביטחון בקיבוץ. כל רעש היריות היה מהמחבלים. הדרך לעזה הייתה פתוחה לגמרי. בלב חשבתי כבר שזה ייקח הרבה זמן.
היא מוסיפה לתאר את התנאים בשבי: "התנאים לא היו קלים. היינו כמה חטופים ביחד ועברנו מבית לבית. לפני כמה ימים אכלתי תפוז ונזכרתי בתפוז הקטן שחילקנו בשבי לכמה חלקים, פלח או שניים לאחד. לפעמים עדיף כבר לא לטעום את האוכל. הזמן אוזל, גם מבחינת המזון והשתייה, גם התנאים הפיזיים, הסכנה בהפגזות, סבלנות המחבלים. אני והילה חושבות המון על מי שהיו איתנו שם. המצב היה שברירי ועכשיו הוא שברירי עוד יותר. כל רגע מסכן אותם, חייבים להחזיר אותם בדחיפות".
עשרה מחברי קיבוץ בארי עדיין מוחזקים בעזה. אורן שרעבי, בת 13, שאביה יוסי חטוף, שבה היום לראשונה לבארי. "הפחיד אותי להגיע לכאן. אחרי מה שעברנו כאן קשה לי להיות כאן, חששתי לבוא", הודתה, "אבל אני מתמודדת עם הפחד כי הדבר המפחיד ביותר הוא שאבא שלי בעזה כבר 87 ימים ולילות. ב-6 באוקטובר אבא הבטיח לי שנשחק כדורגל במוצאי שבת. אבל התעוררנו לעולם אחר. כשהמחבלים הגיעו לבית אבא החזיר את דלת הממ"ד. בפעם הראשונה הצליח לעצור אותם, בפעם השנייה לא. התחבאתי מתחת לשמיכות. שמעתי את המחבלים צוחקים, אמרו לנו ללכת אחריהם, ראיתי איך הם קושרים את אבא והשכן שלנו. אבא לא הוריד את העיניים מאימא. ואז פתאום המחבלים רצו והשאירו אותנו לבד. אבא שלי הוא הכול בשבילי. כל טיפת זמן יקרה. אני מחכה לאימון הכדורגל שתכננו רגע לפני".
"היה לי קשה להגיע לכאן היום. אבל חשוב לי לדבר על דוד שלי, אלי. תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע לעזרה", סיפרה אחייניתו של אלי, אופיר. "אלי היה נשוי לליאן, היא והבנות היו הכול בשבילו. נויה, יעל וליאן נרצחו באותה שבת. אני לא יודעת אם אלי יודע שהן לא יחכו לו, אבל אנחנו כאן, מחכים לעטוף אותו".
וישנו גם שי הגי, בן 19, שחזר לגור בביתו לפני כמה שבועות, לצד כמה עשרות מתושבי הקיבוץ. מאז הוא מלווה את סיורי התקשורת. "כבר השתגעתי בעין גדי. כל אחד עושה כאן משהו אחר עם הזמן שלו. אני התחלתי בדפוס, וקצת השתעממתי אז עברתי לצוות ההסברה", סיפר. "אני עדיין לא מעז להסתובב בלילה, זה מפחיד. בערב אני נשאר סגור בבית".
עם פתיחת האירוע, הודיעה מנהלת התקשורת של בארי, מירי גד מסיקה, על מותו של חבר הקיבוץ אילן וייס, שנרצח בשבת השחורה, והוגדר כנעדר מאז. "אילן היה סגן צח"י - צוות חירום יישובי, ונתן תמיכה לוגיסטית לכיתת הכוננות", סיפרה גד מסיקה על וייס. אנחנו מבקשים להכיר בו כחלל צה"ל שנהרג במילוי תפקידו, הוא יצא להחליף את הרבש"צ בחלוקת הנשקים".