עבור איראן, חמאס נותר האמצעי ולא המטרה

הצהרתו האחרונה של דובר משמרות המהפכה כי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר הייתה נקמה על חיסולו של מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, עוררה תגובות קשות בזירה הפלסטינית, שחייבו את איראן ב"מזעור נזקים".

שעות ספורות לאחר דבריו, פרסמה חמאס הודעה בה הודגש כי מתקפת הארגון בוצעה בתגובה ל"תוקפנות המתמשכת מצד ישראל נגד הפלסטינים ומקומותיהם הקדושים" ולא כנקמה על חיסול הבכיר האיראני בידי האמריקאים בינואר 2020. בעקבות זאת, הזדרז דובר משמרות המהפכה לפרסם הבהרה כי דבריו לא הובנו כהלכה. בריאיון לעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד אמר הדובר כי לא התכוון לטעון שמניע המתקפה היה נקמה להתנקשות בסולימאני אלא שאחת מתוצאותיה הייתה נקמה על כך.

מפקד משמרות המהפכה, חוסיין סלאמי, התגייס עד מהרה בעצמו לתיקון הנזק ההסברתי. בטקס האשכבה לבכיר משמרות המהפכה שחוסל בסוריה הצהיר סלאמי, כי "מבול אל-אקצא" הייתה פעולה פלסטינית לחלוטין, תוכננה על ידי הפלסטינים עצמם ובוצעה על ידם ללא התערבות מצד גורם חיצוני כלשהו. הוא הדגיש, כי מתקפת חמאס והנקמה על חיסול סולימאני הם שני עניינים נפרדים.

גם אם הנזק שגרם דובר משמרות המהפכה תוקן בינתיים מבלי לערער את שיתוף הפעולה ההדוק בין איראן לחמאס, הרי שדבריו שבו והמחישו את מגבלות הקשר ביניהם. על פי דיווח שפורסם ברויטרס, אמר מנהיג איראן, עלי חמינאי, למנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה, בפגישתם בתחילת נובמבר כי איראן לא תתערב במלחמה באופן ישיר, משום שהופתעה מעיתוי המתקפה ב-7 באוקטובר. הוא גם לחץ על הנייה להשתיק את הקולות בחמאס הקוראים בפומבי לאיראן ולחיזבאללה להצטרף למערכה נגד ישראל במלוא העוצמה.

בשבועות האחרונים ניכרת אכזבה בחמאס מהתגובה הנרפית יחסית, לטעמה, של איראן וחזבאללה מאז פרוץ המלחמה. בריאיון לרשת אל-ערביה הסעודית טען בכיר חמאס חאלד משעל כי איראן תמכה בחמאס בנשק, בידע ובטכנולוגיה, אך הדגיש כי חמאס מצפה להתגייסות רחבה יותר של איראן במערכה הנוכחית. חבר הלשכה המדינית של חמאס מוסא אבו מרזוק הודה אף הוא כי הציפייה בחמאס היתה להשתתפות נרחבת יותר של איראן במערכה.

יש לראות את הקשרים בין איראן לחמאס במסגרת תפיסת השלוחים, שעל בסיסה פועלת איראן מראשית שנות ה-80 לקידום שאיפותיה במזרח התיכון.

השימוש ברשת בעלי הברית הלא-מדינתיים מאפשר לרפובליקה האסלאמית לקדם את האינטרסים האסטרטגיים שלה באזור הרחק ככל הניתן מגבולותיה ובמחיר זול יחסית. זאת, באמצעות צד שלישי וללא מעורבות בעימות ישיר עם מדינות אחרות, ובראשן ארצות הברית וישראל, ותוך שימור מרחב הכחשה המפחית את הסיכון להסלמה עד כדי עימות צבאי כולל. לא בכדי שבו בכירים איראנים והדגישו מאז פרוץ המלחמה כי שותפיה האזוריים של איראן פועלים באופן עצמאי ואינם מקבלים ממנה פקודות.

החרפת העימות הישיר בין איראן לישראל הגבירה את הצורך מצד טהראן להרחיב את מעורבותה בזירה הפלסטינית. המערכה הישראלית נגד תוכנית הגרעין, המערכה שבין המלחמות (מב") בסוריה, הרחבת הפעילות הישראלית נגד איראן לזירות ולמרחבים נוספים ויישום תפיסת "ראש הנחש" הגורסת כי יש להכות את איראן בביתה שלה, חידדו בראיית טהראן את הצורך בשיפור המענה ללחצים הגוברים מצד ישראל, לרבות באמצעות ארגונים שלוחים.

בשנים האחרונות הרחיבה איראן את פעילותה בסמוך לגבולותיה של ישראל בניסיון להקיף אותה בטבעת מצור, להחליש אותה ולערער את ביטחונה. כתוצאה מכך, גברה חשיבותה של חמאס עבור איראן לקידום יעדיה האזוריים, להשגת דריסת רגל ברצועת עזה ולחיזוק לכידות "מחנה ההתנגדות". חמאס מצדו נזקק מאז השתלטותו על רצועת עזה ביוני 2007 למשענת אסטרטגית חיצונית לשם הבטחת שרידותו הפוליטית וקידום התעצמותו הצבאית.

הגם שבשונה מחיזבאללה, חמאס לא היה נכון להכפיף עצמו באופן מלא לתכתיביה של איראן, היה לאיראן אינטרס אסטרטגי מובהק לסייע לבנייתו ולחיזוקו של שלטון חמאס בעזה כמנוף לניהול המאבק המזוין נגד ישראל בגבולה הדרומי, לצד ביסוס האיום של חיזבאללה בגבולה הצפוני.

בנסיבות החדשות, שנוצרו במזרח התיכון לאחר חיסול סולימאני ועל רקע הסכמי אברהם, שמה איראן דגש מרכזי אף יותר על הזירה הפלסטינית כחזית מאבק מרכזית של "ציר ההתנגדות".

בראייתה, תהליך הנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב יצר הזדמנות להגביר את התיאום בין ארגוני הטרור הפלסטינים חמאס והג'יהאד האסלאמי לבין יתר מרכיבי הציר נגד האויב המשותף - ישראל. כחלק ממימוש האסטרטגיה הזו הוחלט באיראן על הקמת חדר מבצעים משותף, שיהיה אחראי לתיאום ולתכנון צבאי, לוגיסטי ומודיעיני כולל בין חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, חיזבאללה בלבנון, המיליציות הפרו-איראניות בסוריה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן.

עם זאת, לצד היתרונות הטמונים ברשת השלוחים של איראן, אין מדובר ברשת היררכית בעלת פיקוד ושליטה איראניים ישירים, אלא ברשת רופפת של מרכיבים הקשורים זה בזה במארג של אינטרסים משותפים, לצד חזון אידיאולוגי משותף. זאת ועוד, במקרים מסוימים תיתכן התנגשות בין האינטרסים של איראן לבין אלה של הארגונים הנתמכים על ידה.

הדבר נכון גם ביחס לחמאס, שביטא לאורך השנים עמדה עצמאית יותר ומחויבות לעולם הערבי-סוני. כך, למשל, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה הפנה חמאס עורף לאיראן והצהיר על תמיכתו באופוזיציה הסורית. עם תחילת המתקפה הסעודית בתימן במרץ 2015 תמך חמאס - בניגוד לעמדת איראן - בנשיא תימן המודח. עמדות אלה נתפסו בעיני איראן כסטירת לחי מצד חמאס וכעדות להעדפתה את קידום קשריה עם ערב הסעודית והמחנה הסוני על פני הידוק קשריה עם טהראן.

אכזבת איראן מהתנהלות חמאס הביאה לצמצום משמעותי בהיקף הסיוע לחמאס, אם כי לא להפסקתו המוחלטת. ההכרעה במלחמת האזרחים בסוריה, מינויו של איסמאעיל הנייה כראש הלשכה המדינית של חמאס ומינויו של יחיא סינואר למנהיגה החדש של חמאס בעזה במאי 2017 הובילו לשיפור הקשרים בין איראן לחמאס. אף על פי כן, זיקתו ומחויבותו של הארגון לאיראן נותרה רופפת יותר בהשוואה לשלוחים השיעים עימם איראן משתפת פעולה. הדבר נובע הן מחתירת חמאס לשמר מידה רבה של עצמאות ביחס לאיראן והן מהמתח הקיים בין רצונו להסתייע באיראן לבין מחויבותו לעולם הערבי-הסוני.

ככל שהמלחמה בעזה נמשכת, נדרשת איראן יותר ויותר לשאלה כיצד ביכולתה להבטיח את האינטרסים שלה באזור, ובזירה הפלסטינית בפרט, בצל הפגיעה המתמשכת ביכולות חמאס ברצועת עזה. בשלב זה, בכירים איראנים ממשיכים להביע ביטחון בניצחון הארגון. בטהראן עדיין מעריכים, כי כישלון ישראלי לנטרל לגמרי את יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס הוא תרחיש אפשרי ושישראל תשקע עד מהרה ב"בוץ העזתי", כפי שאירע בלבנון.

עם זאת, יש להניח כי גם בהנהגה האיראנית מתחוורת בהדרגה ההכרה כי ספק רב אם חמאס יצליח לשמר לאורך זמן את מעמדו כריבון בעזה. בנסיבות אלה ייתכנו שלושה תרחישים עיקריים.

לפי התרחיש הראשון, בידי חמאס יישארו יכולות מסוימות - גם אם לא כריבון החוקי על הרצועה - שיאפשרו לאיראן לסייע בשיקומו ולשמר ולו חלק מהשפעתה באמצעות שרידי הארגון.

בתרחיש שני, רצועת עזה עלולה לגלוש לסיטואציה של אנרכיה ממושכת. תרחיש כזה עשוי לשמר בידי איראן מידה מסוימת אך פחותה של השפעה, במיוחד לנוכח ניסיונה בניצול תנאים של חוסר יציבות ולחימה לשם התבססות באזור.

התרחיש החמור ביותר עבור איראן הוא סילוק חמאס מעמדת השלטון תוך שלילת יכולותיו הצבאיות, כינון ממשל מעבר עד לקידום הסדרה פוליטית, תחילת שיקום עזה במעורבות קואליציה ערבית ובינלאומית וחידוש המגעים לנורמליזציה ישראלית-ערבית. תרחיש כזה עלול לצמצם את השפעת הציר הפרו-איראני ולערער את מעמדה האזורי של איראן.

בכל מקרה, ספק רב אם איראן תהיה מוכנה לוותר על השפעתה בזירה הפלסטינית. שימור חמאס כריבון בעזה הוא עדיין אינטרס איראני מובהק, במיוחד בהעדר שחקנים משמעותיים אחרים באמצעותם היא יכולה לשמר את האינטרסים שלה בזירה.

עם זאת, הרפובליקה האסלאמית כבר הוכיחה בעבר את יכולתה להפוך אתגרים להזדמנויות ולא מן הנמנע כי גם הפעם היא תמצא את הדרך להתאים עצמה למציאות המשתנה באופן שיאפשר לה להבטיח את האינטרסים שלה, למשל באמצעות הגברת פעילותה ביהודה ושומרון, בתוך ישראל גופא או בקרב גורמים פלסטינים בלבנון. דבריו של דובר משמרות המהפכה נתפסו בעיני פלסטינים רבים כעדות לכך שאיראן רוקדת על דמם של הפלסטינים. לכל הפחות הם מוכיחים שמבחינת איראן, חמאס היה ונותר אמצעי - חשוב ככל שיהיה - לקידום האינטרסים שלה עצמה.

ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וממרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת ת"א.