בזמן שעינינו מופנות לרצועת עזה, חקלאי הצפון נמצאים כבר חודשיים במצב לחימה. כמחצית מאספקת הביצים הישראלית מגיעה מלולים שממוקמים לא יותר מחמישה ק"מ מגבול לבנון. על פי משרד הכלכלה, כושר הייצור של המחוז הצפוני כבר ירד ב-50%. יש לכך השלכות קשות על ביטחון המזון הישראלי, וזאת בשעה שהחזית הצפונית עדיין בעצימות נמוכה. אם תיפתח מלחמה מול חיזבאללה - האם יהיו די ביצים על מדפי המרכולים?
לצד האיום על הגידול המקומי, צפויה לצוץ חזית נוספת - מהים. לנסראללה יש יכולת ברורה לאיים על נמלי חיפה, השער העיקרי שדרכו עוברת אספקת המזון שלנו. הציבור פחות מודע לכך ש-70% מהאוכל שלנו, ו-85% מהבשר, מגיעים דרך הים, בעיקר מנמלי חיפה. גם 90% מהדגים שאנחנו אוכלים - מיובאים. לכן, לצד הדאגה לייצור החקלאי, עלינו להביט נכוחה אל מול האיומים הנשקפים לייבוא. נמל חיפה הוא הנמל העיקרי בשגרה, אבל מאז הלחימה הוא קולט ספינות רבות יותר, בשל הסטה משני הנמלים האחרים שלנו, שנמצאים תחת איום: נמל אשדוד, שמתפקד תחת איום מעזה, ונמל אילת, שפועל בצל האיום מתימן. בעקבות כך מחירי המזון צפויים לעלות - הן בשל מחירי הביטוח הימי, והן בשל הארכת המסלול. צים כבר הודיעה שתשנה את מסלולי התובלה שלה עקב האיום החות'י ותנחה ספינות לשוט סביב אפריקה - מה שיאריך בכמעט 30 יום את הגעת הסחורות מהמזרח.
וכל זה רק מצטרף לחזית הדרומית. בעוטף עזה, אסם התבואה והירקות של ישראל - נעשים מאמצים כבירים, תחת אש, להתאושש מפגעי הלחימה מאז 7 באוקטובר. לצד משבר העובדים הזרים, יש חוסר ודאות גדול סביב כדאיות השתילה וסביב השאלה אם הקטיף באביב יתקיים כרגיל. חודשיים לתוך המלחמה, החקלאות הישראלית סובלת לא רק במחוז הדרום, והמחסור בעובדים מורגש עדיין בכל הארץ.
ישראל, אחת המדינות המאוימות בעולם, נכנסה למלחמה ללא תוכנית לאומית לביטחון מזון, כזו שתבטיח שמשק המזון מסוגל לתפקד בשלל תרחישי חירום. בטח תגידו: טוב, זו מלחמה, מקרה קיצון - מי היה יכול לדמיין את זה? האמת, היו מי שהתריעו. ובניגוד אלינו, מדינות רבות כבר נערכו.
במאי 2020, בשיא הקורונה, הגישה ועדה רב-תחומית של מומחים דו"ח עבור המל"ל, תחת הכותרת: "ביטחון תזונתי וחוסן לאומי בצל הקורונה". אלו היו ימים של שרשראות אספקה שבורות בכל העולם, מפעלי המזון סבלו מבעיות כוח אדם, ומדינות החליטו להפסיק לייצא מזון עד יעבור זעם. "מחויבת פעולת מנע בטווח הזמן המיידי לאבטחת מזון סדירה ומלאי חירום, יחד עם יצירת מנגנון שיתכלל את ההשכלות הרוחביות וינהל מתן מענה בעת החרפה אקוטית של אי-ביטחון תזונתי", כתבו. המסמך הוגש למל"ל עם תוכנית מפורטת, והמליץ על הגדלת מלאי החירום הלאומי, וכן על חיזוק יכולות הייצור החקלאי והשינוע בארץ.
את המשך הסיפור אתם יכולים לנחש: הקורונה חלפה, ואיתה תחושת הדחיפות. הנושא נזנח, כמו נושאים רבים אחרים, לנוכח חילופי השלטון התכופים בישראל. לפי שעה, אין מחסורים משמעותיים של מזון בישראל, ונקווה שהדברים יישארו כך. אך הקריאה של המומחים מ-2020, שלא נשמעה אז, נכונה שבעתיים כעת ותמשיך להיות רלוונטית בעולם בו משבר רודף משבר, ושבו אין לנו דרך להעריך מהיכן תגיע המכה הבאה.
לאחר הקורונה, גם המלחמה באוקראינה גרמה ליותר מ-40 מדינות ברחבי העולם לעדכן את תוכניות ביטחון המזון שלהן. סינגפור, למשל, היא מדינת אי קטנה הסובלת מאיומים גיאו-פוליטיים, ללא בסיס ייצור מקומי איתן (נשמע מוכר?). ב-2018 הם הקימו את ה-Singapore Food Agency - גוף שמאחד את כל אסטרטגיית המזון והחקלאות הלאומית וכולל מומחי בריאות, סביבה ורגולציה. כך גם באיחוד האמירויות: האמירתים יצרו אסטרטגיית ביטחון מזון, השקיעו כספים רבים בחדשנות והקימו את ה-Food Tech Valley. בתוך שנים ספורות הם זינקו ביותר מ-30 מקומות במדד ביטחון המזון העולמי. ביפן נושא ביטחון המזון מעוגן בחקיקה, מנוטר בדו"ח שנתי ומתוקצב בהתאם.
בשעת משבר זו, עלינו לאמץ תוכנית לאומית לביטחון מזון - במהרה, לפני המשבר הבא. על התוכנית למנות גוף ממשלתי אחד שירכז את הטיפול בנושא המזון, שכיום מפוזר בין משרדים רבים (חקלאות, כלכלה, בריאות, הגנת הסביבה, מל"ל ועוד), לעגן בחוק את מטרות המדיניות ולהבטיח תקציב רב-שנתי שיאפשר בניית משק מזון עצמאי יותר ויציב יותר, בהתאם לאיומים שבפניהם אנו ניצבים. עלינו להגדיל את עצמאות המזון שלנו באמצעות הגברת ייצור מקומי, ביזור ערוצי הייבוא ורענון מחסני החירום.
נקודה אופטימית לסיום: ישראל היא מובילה עולמית בטכנולוגיות מזון, ושנייה בעולם רק לארה"ב בהשקעות בחלבון אלטרנטיבי. אם נשכיל להשקיע במחקר ובפיתוח, נוכל לפתור את משברי המזון שלנו ושל מדינות העולם באמצעות טכנולוגיה כחול לבן, כפי שפתרנו את מצוקת המים באמצעות בניית מתקני ההתפלה.
הכותב הוא מנכ"ל מכון המחקר GFI ישראל, הפועל לקידום מערכת מזון בטוחה ובת קיימא