כמדי בוקר בחודשיים האחרונים, יצא אתמול (שבת) ישראל סבגי ב-6:45 מבית המלון בטבריה, אליו פונה עם משפחתו, ונסע למשק שלו במושב דוב"ב שבגבול הצפון. קודם הוא עובר בלולים שבמושב אביבים, גם הוא על הגבול עם לבנון, שם הוא עובד כשכיר. אחרי כמה שעות הוא ממשיך ללולים שלו בדוב"ב. קבוצת מתנדבים מרמת גן וזוג מהקריות המתינו לו בדרך וביקשו להצטרף אליו ולעזור לו במלאכת איסוף הביצים. אלא שצה"ל הודיע שצומת חירם נסגר בגלל התרעות. סבגי הודה למתנדבים והמשיך לבדו למושב "בדרך בורמה", כדבריו, דרך היערות.
לקראת סוף העבודה, סמוך לשלוש אחרי הצהריים, כשחברו שלומי יקוטי לצידו, נורה טיל לעבר מחסן הביצים שלו. המחסן, הביצים שבתוכו ומערכת החשמל - נשרפו. לאחר מכן נורו לעבר הלולים עוד שלושה טילים. "הם שמו אותנו מטרה שלהם", אמר הבוקר סבגי. "אמרתי לעצמי: 'זהו, אני גמרתי, הפעם לא אצא מזה'. הגעתי עם ההורים שלי לדוב"ב כשהם עלו מאיראן ואני הייתי תינוק. חשבתי כבר שעכשיו זה נגמר".
למרבה המזל, הוא וחברו יקוטי לא נפגעו ויצאו מהמושב. סבגי חזר למלון בטבריה נסער. בחצות, אחרי שלא הצליח להירדם, ניגש לסניף מד"א שממול למלון. החובשים שבדקו אותו אמרו לו שהוא בחרדה. כעבור כמה שעות שוב נכנס למכונית ונסע ללול שלו בדוב"ב. "איזה ברירה יש לי? אם לא אאסוף את הביצים ואמכור אותם, מי יעזור לי להחזיר את ההשקעה שנדרשתי להשקיע בבניית לול חדש על פי דרישות הרפורמה בענף הלול? הבנק יוותר לי על חוב של 2.5 מיליון שקל? עכשיו אני מתפלל שלא נפגעה המערכת הסולארית שהתקנתי על הלול בהשקעה של מיליון שקל. אני לא יכול לבדוק את זה, כי אם אטפס לגג אהפוך למטרה של המחבלים".
במושב אביבים שממערב לדוב"ב, גם אליעזר ביטון מתאר מציאות דומה. "זה זורם לנו מתחת לעור - הלולים, האדמה, המטעים, הפרנסה. איזה ברירה יש לנו? אם לא נבוא לאסוף את הביצים ולהאכיל ולהשקות את התרנגולות, הכל יירד לטמיון", הסביר.
למטעים שצמודים לגדר המערכת נאסר עליו להגיע. הקיווי שגדל במטעים שלו היה צריך להיקטף כבר לפני חודש. עוד מעט כבר יפול מהעצים ויירקב. "לפני שבועיים ממש הרגשתי שהעצים מדברים איתי ומבקשים שאבוא אליהם. הצלחתי להתגנב למטע וחטפתי צעקות מאנשי הביטחון, אבל הייתי חייב להגיע למטע שאני ובני נטענו לפני 15 שנים".
ביטון מרגיש שהוא וחבריו מהיישובים סמוכי הגדר "לא נלקחים בחשבון, לא ביטחונית ולא כלכלית". לדבריו, כבר חודשיים הוא מרגיש כמי ש"גורש מביתו, חי כפליט, אוכל וישן על חשבון אחרים. אני מבוייש ומשמש כלי במשחק דמקה. זו תחושה של השפלה", אמר. אבל החשש הגדול שלו הוא ממה שצפוי בעתיד. "לא נוכל להמשיך לחיות פה כשאנחנו פותחים בבוקר את חלון הבית וחיזבאלון עושה לנו אצבע משולשת. מה שהיה בעוטף עזה לא יכול לחזור גם פה. כל השנים היינו כלבי שמירה על הגדר ואני גאה בזה, אבל לא ייתכן שנמשיך להיות קו ראשון. כל החיים חיינו בפחד, אבל חשבנו שיהיה בסדר. ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים. התמונות משם לא מרפות מאיתנו. היום זה כבר לא אותו הדבר. התודעה שלנו השתנתה".
"היינו כמו התצפיתניות - התרענו בלי סוף"
סבגי משוכנע שלמציאות ביטחונית רעועה כל כך יחזרו רק תושבים מעטים. "איך יחזרו כשמדי פעם הם מגיעים עם טרקטורון מעבר לגדר ותולים דגל של חיזבאללה? התרענו בלי סוף. היום אני מרגיש שהיינו כמו התצפיתניות בדרום שהריעו והתעלמו מהן", אמר. שני הבנים שלו משרתים כעת במילואים. הוא דואג להם, אבל לפחות מרגיש שדאגה אחת ירדה לו מהלב - כשהכל ייגמר הם לא יחזרו למושב. הם כבר בנו את עתידם ביישובים אחרים. גם הבת הקטנה, שלומדת בבית הספר הריאלי בחיפה, כנראה תמשיך את חייה הבוגרים רחוק יותר מדוב"ב. "אני אוכל חצץ כדי להבטיח לה עתיד טוב יותר. יש ימים שבהם כבר אין לי כוח בסוף העבודה לנסוע חזרה למלון בטבריה, ואני מסתכן ונשאר לישון במושב. הנסיעות מהמלון למושב ובחזרה גם עולות לי הרבה כסף. נגמר לי הכוח ונגמר לי הכסף".
הימים של מציאות ביטחונית קשה ושל עתיד מעורפל מצטרפים לשנים של תחושה שמדינת ישראל לא הצליחה לחזק ולבסס את המושבים שצמודים לגדר הגבול. דוגמה מוחשית לכך היא שמאז שמושב אביבים נוסד ב-1963 לא נוספה אליו ולו משפחה אחת חדשה. לדברי ביטון, כל משקי הבית במושב הם ממשיכי דרכם של המייסדים. אם עד היום המדינה לא השכילה לגרום למושב לקלוט ולהתפתח, הרי שכעת המאבק הוא על השארת התושבים הקיימים. "שיפסיקו להבטיח לנו הבטחות ושיתחילו לקיים", ביקש ביטון. "אף אחד לא יכול להגיד לנו שהרגנו, פגענו, דחקנו את חיזבאללה. שהרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, שקיבל פה תמיכה של 85% מהמצביעים, יבואו לגור באביבים עם המשפחות שלהם. שלא יבטיחו לנו שיהיה טוב. שיבואו הנה, שיפתחו את המושבים, שיעשו הרחבות, שיגורו פה", אמר.
גם ביטון צופה שיהיו תושבים שלא ישובו למושב אם המציאות הביטחונית לא תשתנה. הוא ואשתו יחזרו כי "אי אפשר למחוק 60 שנים של חיים פה. שני אחיי, אביבה ושמעון, נהרגו פה, ועל הקבר שלהם נשבענו שלא נעזוב. נסראללה לא יגרום לי לעזוב, כי אם זה יקרה זו תהיה קטסטרופה". אביבה, בת 7, ושמעון, בן 9, נרצחו בבוקר 22 במאי 1970 עם עוד שבעה ילדים ושלושה מבוגרים כשעשו דרכם לבית הספר באוטובוס. אליעזר שעלה עם הוריו ממרוקו היה בן 11 כשקרה האסון. שני אחיו היו הילדים הראשונים שנולדו באביבים.
"אם המדינה החליטה לוותר עלינו, שתגיד", אומר בכאב סבגי. "שיהפכו את המושב לבסיס צבאי, יפנו אותנו ויתנו לי יחידת דיור במרכז הארץ. שייבאו ביצים לישראל ושאת מכסות ייצור הביצים שלנו יעבירו לטייקונים. הרי זה מה שכל הזמן מנסים לעשות בכל מקרה. שיתנו לנו לגמור את החיים בצורה נורמלית".