הממצאים החדשים לגבי מצבו של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, הם עדות נוספת לכישלון ולעיוורון של שב"כ, אמ"ן וקהילת המודיעין הישראלית, בייחוד בעשר השנים האחרונות. חיילי צה"ל הצליחו לאתר עדויות לכך שדף, בניגוד למה שסברה ישראל עד כה, מסוגל ללכת על רגליו ונמצא ברמת תפקוד גבוהה יחסית - מה שאפשר לו ליטול חלק בתכנון טבח 7 באוקטובר ולהוביל אותו. מדובר בתהליך מורכב שחייב אכזריות ויצירתיות, תכונות שמאפיינות את דף יותר מאשר את מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר.
לכל העדכונים על המלחמה
לאורך שנים, ניסתה מערכת הביטחון הישראלית לחסל את דף, ונכשלה פעם אחר פעם. קיים ויכוח ער בנוגע לסיבות - האם המודיעין הגיע באיחור או שהיה לא מדויק, אולי הפצצה לא פגעה במקום הנכון או שלא היתה קטלנית דיה - אבל את התוצאה הסופית זה לא משנה: שוב ושוב מוחמד דף נפצע, אבל שרד.
בפעם האחרונה שנפצע דף, מיהרו גורמי המודיעין להתגאות ולקבוע שהוא יצא מכלל תפקוד, ושהוברח מחוץ לרצועת עזה לסדרת ניתוחים וטיפולים שיקומיים בחו"ל. מאז התפתחה מעין אגדה אורבנית, שלפיה הוא ממעט להראות את פניו בציבור; שהוא חי בצללים, בקושי מדבר; שגופו מעוות, פניו שרופות עד ללא היכר, ושהוא מתנייד - במקרה הטוב - על גבי כיסא גלגלים. התיאורים האלה לוו לפחות פעם אחת בלגלוג ובזלזול של גורמי הביטחון על מצבו של דף. אבל הבדיחה, כך מתברר כעת, היתה על חשבוננו. דף - אמנם עם יד אחת מעוותת - סובב את ישראל על האצבע הקטנה, והיתל בה כמו שאיש לא תיאר שהוא מסוגל.
ככלל, גורמים בכירים במערכת הביטחון מיקדו את תשומת הלב ביחיא סינוואר, באחיו מוחמד, המשמש יד ימינו והמוציא לפועל של תוכניות בהיעדרו, ובמרואן עיסא. ככל שהתקדם התמרון הקרקעי, הערכות אלו התפוצצו לכולם בפרצוף. כוחות צה"ל הצליחו להביא לאיתור וחשיפה של ממצאים שהצביע, בין השאר, על מידת מעורבותו של מוחמד דף בתהליך קבלת ההחלטות בנוגע למתקפה ב-7 באוקטובר. דף צועד על רגליו, הוגה תרחישי זוועה נגד ישראל ומנהל איתה מו"מ קשוח כמו שחלם לעשות במשך עשרות שנים, והיה בורג מרכזי בהחלטה על הכרזת המלחמה. על כך יעידו, למשל, מדרגות שנבנו במיוחד כדי להתאים למידת נעליו כשירד אל הבונקרים של חמאס, עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע.
בה בעת, חשוב להדגיש: הקונספציה (אחת מני רבות) שנופצה בנוגע למוחמד דף, מתגמדת אל מול הפערים המודיעיניים החמורים שהתגלו בנוגע להערכות של מערכת הביטחון כולה. הם טבולים בעיוורון כואב ומייסר, בשחצנות ובאטימות, שעליהן אנחנו משלמים את המחיר הגבוה ביותר: אובדן חיים.