בסוף החודש שעבר שוחררה חן גולדשטיין-אלמוג משבי חמאס יחד עם שלושה מילדיה, אגם בת ה-17, גל בן ה-11 וטל בן ה-9. זאת, לאחר שנחטפו מביתם שבעוטף, ולאחר שאב המשפחה והבת הבכורה בת ה-20 - נרצחו לנגד עיניהם. בריאיון לניו יורק טיימס סיפרה, כי החלק המוזר ביותר היו השיחות הארוכות, הכמעט אינטימיות, שניהלה עם שוביה, במהלכן אף התנצל אחד מחוטפיה על רצח בעלה ובתה. "זו הייתה טעות ונגד הקוראן", אמר, והחדר בו שהתה עם ילדיה, כך לדבריה, התמלא מתח ושתיקה. "לא הגבתי", אמרה, "לא הרגשתי שאני יכולה לבטא רגשות שליליים".
לדבריה, היא והילדים הוחזקו יחד, טופלו "בכבוד" ולא נפגעו פיזית. אולם, לדבריה לא היה יחס זה זהה לכלל החטופים, ובזמנים מסוימים בתקופת השבי פגשה בבני ערובה שהוחזקו בתנאים רעים - כולל שתי נשים שסיפרו על ההתעללות המינית שהן עוברות.
ברוב משך השהייה, הם הוחזקו בחדר בדירה בעזה, כשהחלונות סגורים למעט אוויר צח בשעות הבוקר המוקדמות. בזמנים אחרים, הועברו הארבעה לדירות שונות, למנהרות, למסגד ואפילו לסופרמרקט הרוס, כך סיפרה.
עוד סיפרה כי הארבעה חשו בטלטלה רגשית, והיו מדברים לעיתים על אירועי הטרור של 7 באוקטובר, או מיואשים נוכח המחשבה שהפסקת אש אינה קרובה. "החוטפים לא אהבו כשהילדים בכו", אמרה. "הם ביקשו מיד להפסיק". "גם אם לרגע, הייתה שוקעת במחשבות, המחבל היה שואל אותי מיד על מה אני חושבת. לא יכולתי לעבור מחדר לחדר בלי שומר חמוש שילווה אותי. פעם שני הבנים שלי התווכחו, והשומר צעק על אחד מהם. זה היה מפחיד".
היו אפילו רגעים שהשומרים בכו מולם, סיפרה, מודאגים לגבי משפחותיהם. "היינו בסכנה יומיומית", אמרה. "זה היה פחד ברמה שלא ידענו על קיומה".
היא לא יכלה להפסיק לשחזר את מותו של בעלה, נדב, בן 48, איתו התחילה לצאת בתיכון ושנהרג לנגד עיניהם יחד עם בתם הבכורה, ים, בת 20, חיילת רק חודשיים מסוף מהשירות שלה. בתום השבי שלהם פנה השומר הראשי לגולדשטיין-אלמוג והזהיר אותה: אל תחזרי לקיבוץ שלך, אל תחזרי למקום כל-כך קרוב לעזה, לכי לתל אביב או למקום רחוק יותר צפונה, כי אנחנו חוזרים. לכך גולדשטיין-אלמוג השיבה, "בפעם הבאה שתבואו אל תזרקו רימון, פשוט תדפקו על הדלת".
מחבלי חמאס ששמרו על בני המשפחה לימדו את בנה גל 250 מילים בערבית כדי להעסיק אותו והביאו לו מחברת ללמוד. היא אמרה שהמשפחה והשומרים דנו בקביעות מה לאכול. רוב הימים הם שרדו מפיתות עם גבינה, בדרך כלל פטה. בימים הראשונים היו גם מעט ירקות. לדבריה, השומרים אמרו לה שהם חברים בחמאס.
השומר הראשי נראה משכיל ודיבר עברית, אמרה. בדירה שבה שהו הכי הרבה זמן, הזמין לפעמים את המשפחה להצטרף לבישול במטבח, אם כי גם ברגעים אלו נשאו השומרים אקדחים. השומרים היו מלווים אותם לשירותים לפי בקשה, ואפשרו להם לישון.
היא תיארה את תקיפות צה"ל בעזה, כשהמחבלים שהחזיקו בה לדבריה לא ידעו מה לעשות. פעם אחת, סיפרה, "זה היה באמצע הלילה. הכל היה חשוך. הם התחילו להתלבט ביניהם. יכולתי לראות את חוסר האונים על פניהם. כשיצאנו לרחוב, בחושך מוחלט, הייתה ירייה מעלינו", המשיכה. "נצמדנו אל הקיר, ויכולתי לראות מצביע לייזר, כאילו מכוונים אותנו מלמעלה, וחשבתי: זה חיל האוויר שלנו שם למעלה. זה היה מטורף", היא אמרה, "האבסורד הזה".
השיחות שלה עם השומרים שלה נמשכו לפעמים שעות, לדבריה, אולי בגלל שהיתה פעם עובדת סוציאלית וידעה איך להחזיק מישהו בשיחה ארוכה ועמוקה - הדרך היחידה שלה לנסות לוודא, לדבריה, שהיא הילדים יהיו בטוחים.