מי האמין שדווקא אחרי מסע הרצח המטורף של חמאס, רעיון המדינה הפלסטינית נהנה לפתע מעדנה מחודשת. ידידה הגדול של מדינת ישראל, הנשיא ג'ו ביידן, אומר ש"אתה לא יכול להגיד לא למדינה פלסטינית" (באמת איך אפשר לומר "לא" לדבר כה מבטיח?).
והוא לא לבד, כמובן. המדינות הערביות "המתונות", ששרי החוץ שלהן התכנסו בשבוע שעבר בוושינגטון, מגבירות את הלחץ המדיני על ארה"ב כדי לנסות לווסת את הלחצים הפנימיים של דעת הקהל על משטריהן. בתוך כך, סעודיה ואיחוד האמירויות מתנות את סיוען בשיקום הרצועה בהקמת מדינה פלסטינית. המדינאי המצרי הוותיק מוחמד אל-בראדעי צייץ לאחרונה על "אהדה חסרת תקדים שלא זכה לראות כמוה למעלה מחצי מאה לעם הפלסטיני וזכותו להגדרה עצמית", תוך שהביע תקווה שהפעם "לא נבזבז את ההזדמנות הזאת".
כך שבזמן שישראל עדיין נתונה תחת טראומה לאומית, שהיא תולדת מתקפת 7 באוקטובר, דווקא "העניין הפלסטיני" שב ומשגשג על סדר היום הבינלאומי, אחרי שנים של שוּליות. אומות העולם ממש מתחננות בפני אבו מאזן, שאינו שולט באמת גם בג'נין או בטול כרם, שיואיל לקחת את עזה תחת חסותו ביום שאחרי.
אבו מאזן מצדו, משל היה מנהל מזהיר עם קבלות, מתנה תנאים ודורש: פתרון שתי מדינות, שליטה על מזרח ירושלים ופתיחת "המעבר הבטוח" מעזה ליהודה ושומרון, ועוד תביעות שכל אחת מהן כשלעצמה היא סיוט ביטחוני לישראל. העובדה המוכחת שלפיה כל שטח שנמסר לפלסטינים בהסכם או בלי הסכם, הפך לבסיס טרור ותוקפנות נגד ישראל ואזרחיה, אינה משפיעה כהוא זה על התביעה ממנה להיכנס למלכודת קטלנית זאת.
הממשל הדמוקרטי דגל גם קודם לכן בפתרון שתי המדינות. כעת, כאשר קהל הבוחרים הדמוקרטי מקוטב בפתח שנת בחירות בארה"ב - דחיפת ישראל בחזרה לתהליך מדיני עם הפלסטינים אמורה "לאזן" את התמיכה בה במערכה הצבאית נגד חמאס. ועל אירופה בכלל אין מה לדבר.
ישראל עדיין רחוקה מלהשיג את היעדים שהציבה לעצמה במערכה הצבאית, אבל המערכה המדינית כבר מעבר לפינה. ההוגה הצבאי קרל פון קלאוזביץ קבע כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". אבל במקרה שלנו, המערכות המדיניות תמיד מגיעות אחרי הצבאיות, ובהן עלינו לוודא שהישגים שנקנו בדמים רבים לא יומרו בתבוסה מדינית.
בשנים האחרונות רבים מראשי מערכת הביטחון טענו כי חמאס מבכר את האינטרסים השלטוניים שלו על פני תפקידו כתנועת התנגדות. ב-7 באוקטובר הוכח עד כמה הייתה מופרכת תפיסה זו. למעשה, חמאס קיבל החלטה מודעת להוביל את המערכה נגד ישראל גם במחיר סיכון להפסד המאחז השלטוני.
כיום נדמה שחמאס ישמח למודל "לבנוני" שבו מישהו אחר ישבור את הראש בניהול ענייניה היגעים של עזה, בעוד הוא יהיה הכוח הצבאי האפקטיבי שיוכל להמשיך את המערכה נגד ישראל. בקידום "תוכנית השלום" ההיסטורית של אש"ף, ימשיך חמאס להוביל את דרך המאבק המזוין, בזמן שהרשות הפלסטינית תתמיד במאבק מדיני ובלוחמה משפטית נגד ישראל. כך או אחרת, בסופו של דבר כל שטח שישראל תוותר עליו, ממילא יגיע לידיהם של הגורמים הרדיקליים ביותר.
האם באמצעות רצח המוני וברברי, עריפת ראשים, גם של תינוקות, אונס וחטיפות של אזרחי ישראל הצליח חמאס להתניע תהליך שידחק את ישראל לפינה מול העולם כולו? ובכן, איך לומר זאת בזהירות: אל תוציאו מחשבון שכך יקרה. ואם כן, זה ייגמר בבכי.