מאות בני אדם השתתפו היום (שישי) בהלוויתה של עדן זכריה, שנחטפה ממסיבת ה"נובה" ברעים, וגופתה הוחזרה ביום שלישי האחרון. עדן, תושבת ראשון לציון, הייתה בת 28 במותה בשבי החמאס. ההלוויה מתקיימת בתאריך בו הייתה אמורה עדן לציין את יום הולדתה. "אני רוצה לתת לך מתנה ולהגיד לך שאת גיבורה גדולה. נוחי על משכבך בשלום".
אורין זך גנץ, אמה של עדן, ספדה לה. תחילה הכריזה האם כי למרות האובדן, תמשיך להילחם להחזרת החטופים. "המלחמה שלי לא נגמרה. אלך עם החולצה והדיסקית. נעשה עסקה ונחזיר את מי שאפשר. זיהו אותה לפי טביעות אצבע, זכיתי להחזיר ילדה שלמה, נשמרה יפה וזכה וטהורה. קיבלתי אותה ללא רוח חיים, שכל המשפחות יקבלו את היקירם שלהן", מסרה האם.
"ילדה שלי, לפני שנולדת הייתי סתם ילדה בת 20. חודש לפני גיל 21 כבר הייתי אימא שלך", הוסיפה אמה וספדה לה, "כל חלקה טובה שיש בי למדתי בזכותך. 28 שנים לא הפסקת ללמד אותי על החיים. עדן ילדה של חופש ומרחבים. היא לא יכולה להיקבר בבית קברות בעיר. בחרתי לה מקום ליד הים כי היא אוהבת ים ושמש".
"דווקא כשלמדתי להתגבר על האתגרים את הלכת", סיפרה אורין האם, "הכריחו אותך לשהות חודשיים במנהרה חשוכת לב. הם לא יצליחו לעולם להיות כמוך. חזרת עם שיער שופע ופני מלאך בדיוק כמו שהלכת. ליטפתי לך את היד והשיער ונישקתי אותך בפעם האחרונה. שאלו אותי אם זה בסדר שאני רואה אותך רזה וקרה במיטה ללא תזוזה ואמרתי שכן. אמרו שאני אמיצה, הם ענו שאני אמיצה. אני לא אמיצה, את הבת שלי, לא משנה באיזה מצב וצורה".
הלוויתה של עדן מתקיימת בתאריך בו הייתה אמורה לציין את יום הולדתה. "יש לך יום הולדת היום. עכשיו היית אחורה לחגוג איתי במסיבה", ספדה האם אורין, "היינו מזמינות את העוגה הכי גדולה. אבל זה לא קרה, קטעו לך את החגיגה. מזל טוב אהובה שלי, יום הולדת שמח. לא יודעת מי יקבל אותך בעולם הבא אבל דבר אחד בטוח - אני נורא מקנאה".
"אני חוזרת ואומרת זה לא יכול להיות, זה בטח חלום ואני צריכה להתעורר. העולם לא יכול להתקיים בלעדייך. היום ביום הולדתך אני רוצה לתת לך מתנה ולהגיד לך שאת גיבורה גדולה. נוחי על משכבך בשלום מאמי שלי, יש לך סיבה. אני רוצה להגיד לעולם מה מוכן לעשות צבא ההגנה לישראל עבור אחת, איך חיילים חירפו נפשם בשביל בתי האהובה" ספדה האם.
לאחר מכן, ספד אילן, דודה של עדן. "עדן האהובה כבר לא איתנו. כל חטאם של ילדינו היה שהלכו לפסטיבל, כמו שצעירים בגילם צריכים לעשות", אמר אילן, "בין ייאוש לאמונה שלמה שעדן חוזרת בחיים. חברייך הקימו חמ"ל לרכז כל מידע לגבייך. צפינו בעשרות סרטונים מחרידים כדי למצוא תיעוד קטן של עדן. אבא שלך נסע ביום הראשון לחפש אותך, מחרף נפשו בין עשרות מחבלים".
"הצטרפנו למטה החטופים וקיבלנו מידע שהגדיר אותך חטופה. חטופה זה טוב, אמרנו", סיפר דודה של עדן, "צעדנו לירושלים כשתמונות בידינו וצעקנו 'השיבו את עדן שלנו', טסנו במשלחות, התראיינו והפכנו למשפחה מורחבת עוד יותר, משפחת החטופים. הגיעו הפעימות, ועם כל פעימה נשמתנו נעתקה ולבנו החסיר פעימה, וכל טלפון מקציני המטה הפך לרגע של תקווה שהתנפץ לרסיסים. המפח הגדול היה בפעימה השמינית לה פיללנו כל כך חזק".
"ואז משום מקום, מידע מודיעיני המבשר כי נלקחת בחיים. ושוב תקווה גדולה ואפילו שמחה מבוישת שפחדנו לחלוק אותה, כי את חיה, ורק חסרה לנו פעימה אחת", הדוד הוסיף ושיתף, "חישבנו שיש סיכוי של 75% שאת משתחררת בפעימה הבאה. התפללנו לנס חנוכה אבל זה לא קרה. ואז מגיעה הידיעה המרה מכל דבר שיכולנו לתאר, בלתי ניתנת לעיכול, הרי היית אמורה להיות בחיים. חיילים חירפו נפשם והשיבו אותך מעזה. היית חמושה בתמונה עם חיוך שובב, עיניים צוחקות וקעקוע של לב קטן בזרת. ילדה שתמיד דגלה בשלום, בחיה ותן לחיות".