"מנסים להציג אותנו כמקריבי ילדים": על האחריות הלאומית של חלק ממשפחות החטופים

יום שני בערב. ככיר החטופים. מאות אנשים ממלאים את הרחבה שבין בית המשפט לספריית בית אריאלה, חלק גדול מהם תל אביבים, חלק משמעותי אחר, אם לשפוט על פי הכיתובים שעל חולצותיהם, נציגים של קיבוצי העוטף. על הבמה, מדליק נר חמישי של חנוכה, ראש מועצת קרית ארבע, אליהו ליבמן. לצידו, רעייתו אבישג, אוחזת בידה תמונה גדולה של אליקים, בנם של השניים החטוף בעזה, נער עם חיוך מקסים שאי אפשר להתיק ממנו את המבט. ליבמן סיפר לקהל על סבא שלו שעלה לארץ ב-1940 וקבע את מושבו בעיר העברית הראשונה, על אמא שלו שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה בין מחדשי היישוב היהודי בחברון, על אליקים שלו ששכר לפני כמה חודשים דירה בתל אביב, ועל המשפחה שלו, שנעה בעקבותיו בדרכים, בין שני צידיה של חברה אחת, רחוקה כל כך, קרובה כל כך. לפני שלושה חודשים, ספק גדול אם נאום שלו במקום הזה היה עובר בשלום. היום, בחסות חמאס, אנחנו במקום אחר. "אסור שמה שהיה לפני שמחת תורה, יחזור", הוא פונה אל הקהל ואל עצמו. "האויב שלנו לא צריך להיות זה שמזכיר לנו כמה אנחנו מחוברים אחד לשני".

אליהו ליבמן הוא חבר נפש שלי כבר כמעט ארבעה עשורים. איש שאני אוהב ומעריץ. אם לכל אחד שמתפלל להחזרתם של החטופים יש את החטוף האחד שאותו הוא מכיר מעט יותר ואליו הוא מחובר רגשית מעט יותר, הבן של ליבמן הוא החטוף שלי.

בישיבת "אור עציון", שבפנימייה שלה חלקנו חדר משותף החל מכיתה ט', לא היה מי שלא הכיר את אליהו, לאו דווקא בגלל השקעה גדולה מדי שלו בלימודים. היממה שלו, היינו צוחקים תמיד, מחולקת לשלושה חלקים. שליש בהתנדבות על אמבולנס של מד"א בקרית מלאכי, שליש במגרש הכדורסל, ושליש במיטה. הכיתה הייתה רק במקום הרביעי, בזמן שנותר, אם נותר.

ברחנו מהישיבה כדי לצעוד במשך לילה שלם 60 ק"מ לירושלים, טיילנו בהרי אילת, התגייסנו לאותה פלוגה בטירונות בגולני, לפני שאני עזבתי והוא המשיך לסיירת ולקורס קצינים. כשאליקים בנו נולד, הייתי עם רעייתי בברית המילה שלו, במערת המכפלה. כמה שנים אחר כך, ישבתי עם אליהו שעות ארוכות כדי לפתוח איתו בפעם הראשונה את סיפור קרב הגבורה שניהל באותו לילה מר ב"סימטת המתפללים" בחברון, קרב שבסופו נהרגו 12 ישראלים ובהם חברו הטוב, מח"ט יהודה, אל"מ דרור וינברג. ליבמן - איש ללא פחד, עם אומץ לב בלתי רגיל - קפץ אז לאירוע הזה משולחן השבת, זיהה ששרשרת הפיקוד של צה"ל קרסה מול מחבלי הג'יהאד האיסלמי, אירגן כוח מעורב של אזרחים וחיילים, הוביל אותו לתוך הסימטה שבתוכה ירו המחבלים אש בלתי פוסקת, ונכנס אליה פעם אחר פעם, חילץ פצועים, פינה גופות של הרוגים. התחקיר המבצעי שערך הצבא מצא את ליבמן, האזרח, כדמות היחידה שהצליחה להעביר לצה"ל הגדול תמונת מצב מהשטח. בעקבות התפקוד שלו העניק לו הרמטכ"ל, בוגי יעלון, תעודת הוקרה.

"אני, עם פיגועים והרוגים, יש לי, לא עלינו, ניסיון כבר מילדות", אמר לי פעם. ב-1980, כשהוא ילד קטן, היה עד ראיה לטבח בבית הדסה בחברון. "ערב שבת, כולנו חיכינו שתלמידי הישיבה יחזרו בריקודים מהתפילה במערת המכפלה", שיחזר באזניי, "ואז, בדרך, נפתחה עליהם אש. שישה הרוגים ו-25 פצועים היו שם, כשמסביב יישוב יהודי קטן בלי מערך רפואי. ביקשו מכל מי שיכול לבוא לעזור, אז באתי גם אני, ילד בן עשר".

כבר בגיל 15, כאמור, העביר אינספור שעות על אמבולנסים כמתנדב, חוזר בלילה אל החדר שלנו בפנימייה ומשתף אותנו בחוויות. מספר על הילד שנפל מהמרפסת, על האישה שנדרסה על מעבר החצייה, על החייאה שביצע בקשיש שקיבל התקף לב. כשהיה בן 23 הגיע ראשון למקום הפיגוע שבו נורו הרב חיים דרוקמן, ראש הישיבה שלנו, ונהגו אפי איובי, כדי לבצע החייאה. הרב דרוקמן נשאר בחיים. איובי, נהגו המסור, נרצח. שמונה שנים אחר כך ניצל ליבמן עצמו בנס, כשהכדור שנורה לעברה של התינוקת שלהבת פס ורצח אותה, עבר סנטימטרים ממנו. "בדיוק עמדתי עם בני הזוג פס, שהיו עם העגלה והתינוקת", סיפר. "תוך כדי שאני מדבר איתם, ממש מרחק נגיעה מהם, נשמעה ירייה ואיציק נפל, התגלגל על הרצפה וצעק, 'איי, חטפתי ברגל'. גררנו אותו מעבר לעמדה הצבאית הממוגנת ופתאום אני מרים את הראש ורואה את אשתו מוציאה בהיסטריה את שלהבת מהעגלה כשהראש שלה מלא דם. כדור אחד בראש הרג אותה".

ב-1998, אחרי אינספור פיגועים שבהם סייע לאחרים כקצין הבטחון של היישוב היהודי בחברון, פגע בו הטרור מקרוב, כשאחיו אהובו, שלמה, נרצח על ידי מחבלים סמוך ליצהר. כל חייו הבוגרים מסתובבים סביב הבטחון. בשירות הצבאי שלו - שבמסגרתו הגיע לדרגת סגן אלוף במילואים - עבר כל גזרה אפשרית, בעזה ובלבנון, ביהודה ובשומרון, בגבול מצרים ובגבול ירדן. 26 שנה, עד היבחרו לראשות המועצה, שימש קצין הבטחון של היישוב היהודי בחברון.

בתקופה האחרונה מצא את עצמו יותר מפעם אחת בלב הסערה. העמדה הברורה שהוא מציג, יחד עם כמה משפחות נוספות של חטופים, לפיה אין לכרות עסקאות שיעניקו לחמאס ניצחון, שיסכנו את אזרחי ישראל ואת חיילי צה"ל ושיפגעו בסיכויי הניצחון שלנו במערכה, הביאו עליו התקפות אישיות מכוערות.

לפני כמה שבועות, כשמיקי רוזנטל הטיח בו באולפן ערוץ 13 שהוא מקריב את בנו, ליבמן התפוצץ. "אתה צריך לדבר ברגישות אל אבא שהילד שלו חטוף בעזה", השיב לרוזנטל. "טיפה רגישות וטיפה חמלה. אני לא מקריב את הבן שלי. הבן שלי הוא הכי חשוב לי בעולם. הבן שלי חטוף בעזה 60 יום. אנחנו לא ישנים בלילה. אשתי בוכה בלילות. אל תדבר אליי ככה". "מנסים להציג אותנו כמקריבי ילדים, כהזויים", הסביר לי השבוע את ההתפרצות שלו על המסך. "זה פוגע. זה מעליב. אנחנו, בני משפחות החטופים, נמצאים במצב נפשי לא פשוט. אני לא רוצה להישמע מתבכיין, אבל חשוב לי שיידעו את זה. כמו שאנחנו יודעים לכבד ולהבין מישהו שאומר 'תביאו את כולם תמורת כולם', למרות שאנחנו חושבים שזה עלול לסכן את עם ישראל - כל עוד מדובר בבני משפחות ולא בקמפיינרים, אנחנו לא יוצאים נגדם. אבל אנחנו מרגישים שיש מישהו מאחורי הקלעים, שמתדרך נגדנו ונגד כל מי שלא מיישר קו עם הקמפיין שאומר "לא מעניין אותנו כלום חוץ מהחטופים". כל הזמן אני שומע מאחורי הגב שאנחנו 'שתולים', כאילו אני פחות אבא של חטוף מאחרים. אנחנו רוצים מאד מאד את הילדים שלנו בבית, אבל אנחנו מרגישים אחריות גם על כל עם ישראל.

אני מקבל המון פניות מאנשים בארץ ובעולם שאומרים לי שהעמדה שלנו מחזקת אותם. חיילים מעזה שולחים לנו הודעות כאלה. מפקדים בצה"ל שולחים לנו הודעות כאלה. ואתה מרגיש שמישהו מנסה לקעקע את האמירה שלנו בצורה לא לגיטימית, במקום לכבד ולהגיד שהוא חושב אחרת. אני מכבד אחרים, שיכבדו אותי. יש לנו אמירה ערכית שחשוב לנו שתישמע. כשאני רואה איך מתייחסים אלינו לפעמים בתקשורת, אני שואל את עצמי איך זה יכול להיות שכל היום מדברים על הדאגה והכבוד למשפחות החטופים, ופתאום כשזה לא מסתדר למישהו עם האג'נדה, כמו שהיה עם מיקי רוזנטל, אז מותר להגיד לנו הכל. יש דברים שלא לגיטימי להגיד למשפחות כמונו באולפנים, בדיוק כמו שאף אחד לא ישאל אבא של לוחם בעזה אם הוא לא מקריב אותו כשהוא שולח אותו להילחם, ובדיוק כמו שאף אחד לא ישאל משפחה של חטופים שתומכת בעיסקה שבה ישוחררו מחבלים רוצחים, מה יש להם להגיד לאזרחי ישראל שקמים בבוקר שמחים ומחייכים ובעוד שבוע או חודש או חמש שנים יירצחו על ידי מי ששוחרר עכשיו כדי לשחרר את הבן שלהם".

הרבה שעות דברנו השבוע. על הגעגוע לאליקים, על האמונה שהסיוט הגדול ייגמר בטוב, על הדאגה לילדים ולחתנים שנלחמים בעזה, על ההשפלות שספג בביקור הראשון שלו במאהל החטופים בתל אביב, על המטה שמנהל רונן צור, על התחושה שלו שיש מי שמנצל את מצוקת המשפחות לתועלת פוליטית, וכן, למרות הכל, ואולי בגלל הכל, על הצורך בחיבורים. "אני חושב שאחרי מה שחווינו בשמחת תורה, כולנו חייבים לעשות הכל כדי להפסיק לריב, ולהפסיק לחשוב שאנחנו צודקים וכל האחרים טועים". שוב ושוב יחזרו בשיחות שלנו הביטויים "אחדות" ו"חיבור" על הטיותיהם השונות. "תמיד הייתי מוקף בחברים שחושבים אחרת ממני, ותמיד זכרתי שלפני הכל יש לנו מכנה משותף גדול מאד". לא מזמן, ירד עם המשפחה לכמה ימים לאילת, "כדי לאסוף את עצמנו".

באחד הימים, כשהאישה והילדים הלכו לקניות, נסע למלון של מפוני קיבוץ ניר עוז, וניגש אל הקיבוצניק הראשון שראה. "אמרתי לו שבאתי לשמוע את הסיפור של אנשי הקיבוץ, ושאלתי אותו אם הוא מוכן לשתף. בנאדם עם סיפור לא נורמלי. הוא, אשתו ושלושת הילדים שלהם, החזיקו בממ"ד כל היום. הם בטראומה גדולה ממה שקרה, אבל בגלל שאף אחד מהם לא נרצח או נחטף, פחות מתעניינים בהם.

אחרי שהוא סיים לספר לי את הסיפור שלו, אמרתי לו שהבן שלי נחטף, ובקשתי ממנו לחבר אותי עם מישהו מהקיבוץ שגם לו יש בן משפחה חטוף. הוא הצביע על בחור שעמד בצד ואמר לי 'קוראים לו ניר, ההורים שלו חטופים'. התקרבתי אל ניר, הוא מסתכל אליי, ואומר לי 'אתה אליהו ליבמן, נכון'? הופתעתי. לא ידעתי מאיפה הוא מכיר אותי. ואז הוא אומר לי 'כשאתה היית קב"ט של חברון לפני עשרים שנה, אני הייתי בתפקיד צבאי משמעותי באזור, ופעלנו יחד'.

התפתחה בינינו שיחה מדהימה. התברר שיש לנו הרבה מכרים משותפים. ברוך השם מאז שחררו את אמא שלו, אבל אבא שלו עדיין בעזה. אנחנו חושבים אחרת בכל כך הרבה דברים, אבל נוצר בינינו שיח אמיץ. התחברנו אחד לשני. הרגשתי שאנחנו יכולים לשבת יחד עוד שעות. בפגישה עם קבינט המלחמה ישב לידי יזהר ליפשיץ, שאמא שלו, יוכבד, חזרה לארץ, ואבא שלו, עודד, עדיין חטוף. ניהלנו שיחה ובשלב מסוים עלה הרעיון ששנינו ניכנס יחד לעזה - בן ניר עוז ובן קרית ארבע - ונדליק יחד נרות חנוכה עם חיילי צה"ל, עם מסר של תודה לחיילים על מה שהם עושים בשביל עם ישראל. או הסיפור של אופיר ליבשטיין ז"ל, שהיה ממש חבר נפש שלי.

לפני עשרים שנה עברנו יחד קורס מדריכי טיולים. במשך שנה שלמה נפגשנו יום בשבוע לטיולים וניווטים, ויצא שלפני חמש שנים גם נבחרנו יחד לראשי מועצה, הוא בשער הנגב ואני בקרית ארבע. הוא ביקר אצלי בקרית ארבע וכשהיו אירועים חריגים בגזרה שלנו הוא היה מצלצל לשאול אותי אם הכל בסדר. באחד הסבבים האחרונים, לפני משהו כמו שנתיים, באתי אליו לכפר עזה, הבאתי לו מאפים שקניתי, ואמרתי לו "אני נשאר איתך פה, לכל מה שצריך. אנחנו יחד". כשהבן שלי שלח לי, בבוקר שמחת תורה, את ההודעה על המיקום שלו ושל המחבלים, שלחתי מייד הודעה לאופיר. הוא לא ענה לי, ואני לא ידעתי שהוא כבר לא בין החיים. כשוורד אשתו אמרה לי אחר כך שהוא מאד אהב אותי, זה חימם לי את הלב. גם אני אהבתי אותו מאד".

ליבמן, 53, גדל כבכור במשפחה בת עשרה ילדים, לו ולרעייתו יש שמונה, וגם חמישה נכדים. אליקים, הבן הרביעי, שימש כמאבטח במסיבה ברעים. עדים שראו אותו בשעות הצהריים של השבת ההיא, סיפרו שסייע לכ-20 מבלים מהמסיבה למלט את עצמם לחורשה סמוכה, ונעלם עם שניים מחבריו אחרי שבמקום לברוח חזר לאחור כדי לנסות לחלץ את גופתה של אחת הנרצחות. 'רכבת הרים' תהיה הגדרה מתאימה למה שעובר מאז על המשפחה. קודם הראו להם סרטון שבו נראה בנם זרוק מאחור על טנדר עמוס חמושים, כשסביבו המוני עזתים צוהלים, והוא ספק חי ספק מת. אחרי כמה ימים חזרו אליהם כדי להבהיר שניתוח של גורמי רפואה, הביא למסקנה שהאופן שבו מונחים ראשו וידו הימנית, מביאים למסקנה שאליקים כנראה חי.

אחר כך הגיעה הידיעה השלישית מצידה של מערכת הבטחון, שניתחה שוב את התמונות, והגיעה למסקנה שבכלל לא מדובר באליקים, אלא בחטוף אחר. נכון לעכשיו מתייחסת מערכת הבטחון אל אליקים כאל מי שחטוף בעזה, ללא אינדיקציה למצבו. "כל התסריטים וכל התרחישים רצים בראש כל הזמן", משתף ליבמן. "בתרחיש הכי קשה, אני רואה את אליקים נאבק עם המחבלים שמנסים לחטוף אותו, ולא מאפשר לעצמי להמשיך לדמיין משם הלאה. בתרחיש הטוב הוא חוזר אלינו בריא ושלם מחר. ומכיוון שאנחנו אנשים מאמינים, אני דבק בתרחיש הזה".

בין לבין, יש לליבמן שני בנים ושני חתנים מגוייסים. בתחילת המלחמה התמלאה הרשת בתמונות שלהם, מרססים גרפיטי על קירות בעזה, מבטיחים לאליקים - אליאק', כפי שהם קוראים לו - שהם בדרך אליו. לא עלתה המחשבה שאולי אתם תרמתם את שלכם לעזה בסיבוב הזה, ואולי כדאי שהילדים יישארו בבית איתכם במקום לצאת למלחמה, אני שואל בזהירות. "זה משהו שאפילו לא דברנו עליו", הוא עונה. "הילדים הרגישו שהם צריכים להתגייס, וזה מה שהם עשו. אחד מהם מצא עת עצמו נלחם בכפר עזה כבר בצהרי שמחת תורה. הוא לא ידע אמנם שאליקים חטוף, אבל כשהוא נכנס ללחימה הוא כבר ידע שאין איתו קשר. יש לנו מחויבות לכלל ישראל, ויש לנו שותפות עם כלל ישראל. על זה הילדים שלנו גדלו בבית, ועל זה גם אנחנו גדלנו בבית. לא סתם יש לאמא שלי למעלה מ- 20 בנים, חתנים, נכדים ובעלים של נכדות, מגויסים. אם אחד הבנים, מיוזמתו, היה אומר 'אני כרגע דואג לכם, כהורים, ואני נשאר איתכם', לא הייתי אומר לו כלום. אבל נתתי להם את הבחירה, והם כולם בחרו לצאת להילחם".

אליקים, 24, "שומר את המצוות, שהוא בוחר לשמור", כמו שמגדיר אביו. הוא עבד באבטחה, תכנן ללמוד משפטים ולפני כמה חודשים שכר דירה בתל אביב. מדי פעם היה מגיע לשבתות ולחגים אל ההורים בקרית ארבע. מדי פעם היו נוסעים אליו. "היינו יושבים במסעדה או מטיילים ומנהלים שיחות עמוקות", מספר אליהו. "לפני כמה חודשים ראינו יחד את הסרט 'המזח'. הוא ילד חכם ברמות גבוהות. היינו יושבים שעות ומדברים. הוא היה מצליח לאתגר אותי, לחדד לי את המחשבה, ולא פעם לגרום לי לשנות את דעתי". ספר לי סיפור אחד מעניין עליו, בקשתי. "כשהוא היה נער", מחייך אליהו, "רציתי לעודד אותו להניח תפילין, אז יום אחד שמתי לו שטר של 200 שקלים בתוך התפילין. בבוקר, כשהוא בא איתי להתפלל, התיישבתי בכוונה רחוק ממנו, והסתכלתי עליו. ראיתי אותו פותח את התפילין, מוצא את הכסף, שם בכיס, ולא אומר לי כלום. זה היה לי מוזר, אבל שתקתי. אמרתי לעצמי 'לפחות שייהנה מהכסף'. למחרת בבוקר הלכתי לבית הכנסת, אני פותח את התפילין שלי ומוצא את ה- 200 שקלים בפנים. בעצם הוא אמר לי 'אבא, אני לא מניח תפילין בשביל הכסף'. בהתחלה, כשידעתי שיש המון חללים לא מזוהים, הייתי מנסה להתעדכן כל יום, דרך כל מיני קשרים, כדי להבין מה קורה במחנה שורה. לכן, כשהודיעו לנו שהוא חטוף, זו הייתה נקודת אור. תראה איזה אבסורד".

עם כל העיסוק בדאגה האישית והמשפחתית שלו, ליבמן מדלג כבר חודשיים בין בתי חולים לבתי משפחות שכולות. מבקר חיילים פצועים, מנחם אבלים. אל אחת הפגישות שלנו בתל אביב, הגיע מביקור אצל גדי איזנקוט. "הייתי קב"ט ומג"ד מילואים בחטיבת יהודה כשהוא היה מפקד אוגדת איו"ש. חוץ מזה עשיתי מילואים כמ"פ בגזרה שלו כשהוא היה אלוף פיקוד צפון. ובכלל, כגולנצ'יק לגולנצ'יק, יש לנו הרבה מכרים משותפים. יום לפני שהבן שלו נפל, היינו יחד בפגישה שהייתה למשפחות החטופים עם קבינט המלחמה. כשהפגישה נגמרה הוא בא אליי ואמר לי 'ליבמן, דיברת יפה'. סיפרתי לו על הבנים שלי שנלחמים בעזה, והוא סיפר לי על הבן שלו שנלחם שם. למחרת הודיעו שהוא נפל".

ביום שני, כשהגעתי עם ליבמן לכיכר החטופים, הוא סיפר לי שזו לו הפעם הראשונה במקום. "הרגשתי לא שייך", הסביר. "יומיים או שלושה אחרי שמחת תורה התחילו לדבר על הקמת מטה, ולפחות בהתחלה ההתארגנות הייתה ממוקמת בקפלן. החלטתי לקפוץ לשם. יום קודם הייתי בסריקות בשטח המסיבה, ולקפלן הגעתי עם הנשק שלי. חשבתי שאני אקבל שם חיבוקים, אבל היו שם אנשים, לא בהכרח ממשפחות החטופים, שהספיק להם לראות אותי עם הנשק והכיפה. פתאום מצאתי את עצמי סופג ביזיונות וצעקות. 'תלך מפה', 'מה אתה עושה כאן?'. אין לי מושג מה הם ידעו עליי, אבל אמרתי לעצמי 'מה הולך פה'? מישהו חטף את ההתארגנות הזו למשהו שלא קשור לחטופים. חשבתי 'מה לי ולכל זה'? ולכן, גם כשזה עבר לכיכר החטופים הרגשתי לא בנוח להיות חלק. יצאתי גם מהקבוצת וואטסאפ שלהם. הרגשתי אווירה לא נעימה כלפי כל מי שלא מיישר קו עם המטה. בצד זה חשוב לי להגיד שיש סביב המטה המון מתנדבים שעושים הרבה מאד דברים טובים ומעניקים למשפחות תמיכה רגשית חשובה. הייתי שמח מאד אם המטה היה מתמקד בזה, ולא בניסיון להפעיל על מקבלי ההחלטות לחץ שבסופו של דבר מחליש את המדינה".

אליהו ליבמן כואב את האופן שבו מתקבלים בתקשורת כל מי שלא מיישרים קו עם המטה שמנהל רונן צור, ואת האופן שבו מוצג כל מי שלא מעוניין ללחוץ על מקבלי ההחלטות שיגיעו לעיסקה עם חמאס בכל מחיר. "בשלב מסוים התחלתי להרגיש שמתדרכים נגדנו. פתאום אני רואה ביותר מדי מקומות שאנחנו "שתולים" של ראש הממשלה, שאנחנו מוכנים להקריב את הילדים שלנו, כל מיני תיאורים מהסוג הזה. וכשפתאום השאלה אם הילדים שלנו חשובים לנו, צצה ביותר מדי מקומות, אתה מבין שזה לא קורה סתם ככה".
בשבוע שעבר זה קרה לליבמן במפגש של משפחות החטופים עם קבינט המלחמה. "היו שם נציגים של למעלה ממאה משפחות. באתי עם הבת שלי. העבירו מיקרופון בין כולם. חלק מהאנשים דיברו בצורה עניינית ומכבדת, וחלק בצורה מאד תוקפנית לממשלה. בשלב כלשהו המיקרופון הגיע אליי, וכשרק פתחתי את הפה שלי התחילו צעקות. כל מה שרציתי זה לפתוח, בשם כולנו, בתודה גדולה לכוחות הבטחון ולכל מי שעוסק בביטחון. חלק צעקו 'אל תדבר בשמנו'. חלק צעקו 'הוא שתול'. היה מי שצעק שוב שאני רוצה להקריב את הילד שלי. סיטואציה לא פשוטה. אני אבא לבן חטוף. יש לי אשה, וילדים, ונכדים, ובנים לוחמים, ואמא, וההורים של אשתי, ועם כל מה שאני עובר לא נותנים לי לדבר. ואתה מרגיש שמישהו תכנן את זה. כאב לי מאד שזה בא ממשפחות של חטופים, ולמרות הכל החלטתי לשתוק. אמרתי לעצמי שאם יש משפחה שרוצה לפרוק את כל מה שיש לה על הלב, ונוח לה לעשות את זה על הראש שלי, אז בזה שאני שם בשבילה ומוכן לספוג, אני עושה טוב.

יש מאמר של חז"ל, שלצערי אני לא תמיד מצליח לקיים, על הצורך להיות מהנעלבים שאינם עולבים. ולכן, כשביזו אותי ככה, הצלחתי לא להגיב, ובמקום זה התפללתי בלחש על אליקים ועל שאר החטופים. ואז קרה משהו מיוחד מבחינתי, כשבני גנץ תפס את המיקרופון. יש בינינו הכרות ארוכה. נפגשנו בתקופה שהייתי קב"ט חברון והוא היה מח"ט יהודה. אחר כך, כמפקד איו"ש, הוא העניק לי דרגה. בהמשך, באמצע הסריקות אחרי שלושת הנערים, הוא עבר לידי עם הרכב שלו, ירד אליי והתחבקנו. הוא לקח את המיקרופון באמצע הצעקות ואמר לכולם בערך ככה, אני לא מדייק במילים: 'מדובר באבא של חטוף, חשוב לתת לו לדבר, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא נלחם בקרבות וחילץ אנשים והרוגים בפיגועים'. הוא נתן רגע אחד של פרופורציות להכל וזה חימם לי מאד את הלב. אמרתי לו אחרי האירוע שאני מאד מעריך את האמירה הזו שלו, שהייתה מאד טריוויאלית, אבל לפעמים צריך להגיד גם דברים טריוויאליים.

- רונן צור דיבר איתך פעם?
- לא.
- מה אתה חושב על הצעדה ועל העצרת שנערכו השבוע, מטעם מי שהוגדרו כ"משפחות החטופים"?
- זה ממש מקומם אותי. מי אמר שזה עוזר לחטופים? שאלתי שאלה פשוטה: אם אתם מדברים בשם החטופים, איך זה יכול להיות שאנחנו למעלה מ- 60 יום מאז שהם נחטפו, ומעולם לא כונסה שום פגישה שבה יש נציג אחד לכל אחת מהמשפחות? אין שום שקיפות באופן שבו מתקבלות ההחלטות. מדברים בשמנו בתקשורת. קובעים עצרות. גם בעיתונות קוראים לזה 'מטה משפחות החטופים' כאילו כל מה שהם עושים מייצג גם אותנו. יש משפחות של חטופים מכוחות הבטחון שהן שקטות לגמרי. אתה לא שומע אותן. הן לא רוצות להיחשף. יש עשרות משפחות שהן בקשר איתנו והן תומכות בקו שלנו אבל הם חוששות להתבטא כדי לא לחטוף את מה שאנחנו חוטפים. ויש כאלה שעסוקות במצוקתן, ולא נוקטות שום עמדה, וסומכות על המערכת שתעשה מה שצריך. שאלתי את החברים במטה שאלת תם: 'אם אתם מפרסמים החלטה לצאת לצעדה, לעצרת או להפגנה, ואתם מזדהים בשם מטה המשפחות, למה שלא תפרסמו רשימה שמית, שנדע איזה משפחות אישרו את הפעולה הספציפית הזו'?. הם לא הסכימו. אמרתי להם 'כדאי לדעת פעם אחת ולתמיד איך מתקבלות ההחלטות. כדאי שנדע איזה משפחות עומדות מאחורי ההחלטה לפרסם הודעה כזו או אחרת'. נוצר פה מצב שבו הגולם קם על יוצרו. אני, שהבן שלי נחטף לעזה, מוצא את עצמי חלש יותר בשיח על החטופים, מרונן צור שאף אחד לא נחטף לו"

- אז אתה נגד הצעדות וההפגנות?
- אני מתנגד למעשים שיעלו את המחיר של החטופים ושיורידו את הרוח של עם ישראל. מצד אחד, משפחות חטופים מרגישות שהן רוצות לעשות משהו, וזה טבעי. מצד שני, יש אחריות לאומית שאסור לשכוח גם אותה. וצריך גם לדעת שלפני כל החלטה על פעולה - בין אם זה עצרת, בין אם זה מכתב, בין אם זו עצומה - צריך לשאול מה התכלית שלה. כי אם התפיסה שלנו צודקת, הצעדות האלה מחזקות את חמאס, ומעלות את המחיר שהוא ידרוש בסופו של דבר עבור הילד שלי. ואם כל המטה הזה פועל בכיוון לא נכון, הבן שלי עלול לשלם את המחיר על זה. מבחינתי, שיביאו גורמי מקצוע שמקובלים על כולם, שיגידו לנו האם הצעדה הזו מועילה או מזיקה ונקבל החלטה משותפת. בשביל האחדות, בשביל המסרים המשותפים, אני מוכן להתגמש בהרבה דברים. אם המטה לא היה נחטף על ידי מי שנחטף, היינו יכולים לעשות את זה. בעיניי הקריאה 'עכשיו, עכשיו' מסוכנת. היא גם מעלה את המחיר של החטופים וגם מחלישה את הרוח של החיילים".

ההחלטה של הממשלה להתמקד קודם בשחרור נשים וילדים, עוררה כעס אצל לא מעט משפחות. אב אחד טען שהבת שלו, התצפיתנית, הגיעה מצפון הארץ כדי לשמור על תושבי העוטף, ואין שום סיבה שעכשיו, כשנסגרת עיסקת שחרור, היא תישאר לסוף. היו שדאגו לאבא המבוגר שלהם. היה מי שטען שדווקא החיילים צריכים להיות הראשונים שעליהם צריכה הממשלה להילחם. כל אחד וסיבותיו. כל אחד ונימוקיו. כל אחד, באופן הכי טבעי שיש, עם הקרובים אליו. כשאני שואל את ליבמן לדעתו על המדרג שנוצר, מדרג שדחף את אליקים שלו אחורה ברשימת המועמדים לשחרור, הוא חושב טוב לפני שהוא מנסח היטב תשובה אצילית. "אם אמא שלי הייתה שם, חלילה, יחד עם הבן שלי, והייתה אפשרות לשחרר רק אחד מהם בשלב ראשון, ודאי שהייתי אומר שישחררו קודם את האמא המבוגרת. ומכיוון שצריך להתייחס לכולם שם כמו אל המשפחה שלנו, ומכיוון שכל אישה מבוגרת שם היא כמו אמא שלי, ומכיוון שכל ילדה קטנה שם היא כמו הנכדה שלי, אז בהסתייגות של זה שעסקאות עם חמאס הן עניין פסול עקרונית, אם זו הסיטואציה שנוצרה ושצריך להחליט בה - אני מקבל את המדרג הזה שנקבע".

"אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן מה מתוך מה שאנחנו עושים טוב לחטופים, ומה נועד להשקיט את המצפון שלנו, כדי שנרגיש שאנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים. לפעמים אני באקסטזה, ובא לי מאד לעשות משהו. ואז אני נרגע ושואל את עצמי האם זה יסייע לאליקים או יסייע למצפון שלי. וזו שאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו כל יום, כל הזמן".