הבדל בין דם לדם: למה תושבי השומרון לא זכאים לביטחון?

השבוע, נוכח העיסוק התקשורתי הנלהב באותם מאה לוחמים שהוסטו מאזור רצועת עזה לאזור יהודה ושומרון ערב מתקפת הפתע, חשבתי שראוי להזכיר שהייתה גם הסטה של חיילים בכיוון ההפוך. לוחמים שיצאו מיהודה ושומרון לרצועת עזה וליישובי עוטף עזה, ושחלקם פספסו את הדיון הזה רק משום שהם כבר אינם איתנו.

סרן איתן פיש ז"ל הוסט מפדואל. סמל יקיר ידידיה שינקולבסקי ז"ל הוסט ממגדל עוז. סמ"ר איתן דב רוזנצוויג ז"ל הוסט מאלון שבות. סרן לירון שניר ז"ל הוסט מעפרה. סרן עדן פרוביזור ז"ל הוסט מאלפי מנשה. סרן ידידיה אשר לב ז"ל הוסט מטל מנשה. רס"מ יוסי הרשקוביץ ז"ל הוסט מגבעות. סמ"ר יהונתן יצחק סמו ז"ל הוסט מכרמי צור. רס"ר נערן אשחר ז"ל הוסט משדמות מחולה. רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל הוסט משדמות מחולה. סמ"ר גלעד נחמיה ניצן ז"ל הוסט משילה. רס"ל ידידיה אליהו ז"ל הוסט מקרני שומרון. רס"ר אוריה מש ז"ל הוסט מטלמון. רס"ל אריאל אלחנן קליין ז"ל הוסט מעינב. סרן פדיה מנחם מרק ז"ל הוסט מעתניאל. סמ"ר ארז מישלובסקי ז"ל הוסט מאורנית. סמ"ר עדי ליאון ז"ל הוסט מניל"י. סמ"ר עדי אודיה ברוך ז"ל הוסטה מקרית נטפים. סמל נחמן דקל ז"ל הוסט מעמנואל. סרן אלחנן קלמנזון ז"ל הוסט מעתניאל. סמל מתן אברג'יל ז"ל הוסט מחרמש. סמ"ר דביר חיים רסלר ז"ל הוסט מקדומים. סרן שילה ראוכברגר ז"ל הוסט מעלי. סגן יוחאי דוכן ז"ל הוסט מקריית ארבע. רב"ט יונתן אלעזרי ז"ל הוסט מאלון שבות. סרן אורי מרדכי שני ז"ל הוסט מקריית ארבע. רס"ן מרדכי שמיר ז"ל הוסט מחוות יאיר. סמ"ר הלל שמואל סעדון ז"ל הוסט ממעלה מכמש. סמ"ר רועי וייזר ז"ל הוסט מאפרת. סמל אריאל אליהו ז"ל הוסט ממצפה יריחו. רס"ל ויטלי סקיפקביץ' ז"ל הוסט מאריאל. סא"ל יהונתן צור ז"ל הוסט מקדומים. רב"ט נריה אהרון נגרי ז"ל הוסט מטלמון. רס"ן אור יוסף רן ז"ל הוסט מאיתמר.

חלק מהם הוסטו יחד עם היחידות שלהם. חלק מהם היו בשמחת תורה בביתם והידיעות הראשונות על אחים בצרה, בקיבוצים וביישובי העוטף, הספיקו להם כדי ליטול נשק, ולהסיט את עצמם אל השטח. עשרות מהם שילמו בחייהם. אחרים - כמו משה ברששת שנסע 120 קילומטר מקרית ארבע כדי לסייע להצלת קיבוץ חולית - שרדו כדי לספר.

כמות השיחות וההודעות - הזועמות, הפגועות, הכואבות - שקיבלתי השבוע מלוחמים תושבי יהודה ושומרון שמפוזרים בחזיתות הלחימה השונות, הייתה מטורפת. שיחה אחת כזו הגיעה ביום רביעי מחבר שיצא להפוגה מהקרבות בצפון רצועת עזה. אחרי כמה ימים של ניתוק מהחדשות, הוא נכנס לרכב בדרכו הביתה, הדליק את הרדיו, ואחרי רגע כיבה אותו וצלצל אליי. "מה קורה פה? השתגעתם לגמרי", זעק, "אנחנו נלחמים בפנים כתף לכתף, כולנו יחד, בחיבור שכבר שנים לא היה פה. אני יוצא הביתה, מתחבר למה שקורה בעולם החיצון, ומגלה שאני אשם בטבח. שבגלל שצה"ל שמר גם עליי, הוא לא שמר על העוטף. נפלתם על הראש? החלטתם לפורר אותנו בכל מחיר? על המשפחה שלי, שנוסעת בכבישים, וחוטפת בקבוקי תבערה ויריות, לא צריך לשמור? אני טוב רק כדי להילחם בשביל אחרים?".

אני מחלק את העיסוק התקשורתי בסוגייה הזו לשניים. ישנו הפרסום הראשון של העובדות, אודות שתי פלוגות עתודה שהועברו כמה ימים לפני מתקפת הפתע של חמאס מגזרת עזה לגזרת השומרון, סיפור שעליו חתום חברי רועי שרון, והוא מהווה עוד פרט מתוך מיליארדי פרטים שמתפרסמים כבר חודשיים מהמערכה. וישנו הקמפיין הפוליטי, האינטנסיבי והמסית שהחל שנייה אחת אחרי הפרסום הזה, והפך את הסיפור הזה לקמפיין פוליטי מסית ומכוער.

והקמפיין הזה, על הסטת הכוחות ליו"ש, יושב על מצע רך של הנחת יסוד בסיסית שאומרת כך: ההגנה על חייהם של תושבי שדרות וקיבוץ בארי היא אינטרס כלל ישראלי. ההגנה על חייהם של תושבי קריית שמונה וקיבוץ מנרה, גם היא אינטרס כלל ישראלי. ההגנה על חיי משפחתו של רס"ן מוטי שמיר, קצין בסיירת גולני שנפל בקרב על הגנת קיבוץ רעים, לעומת זאת, היא אינטרס פוליטי צר של אנשי ימין קיצוני. ימכרו לכם אלף סיפורים ונימוקים ותירוצים לקמפיין הזה, אבל לפני הכל ואחרי הכל, זו השורה התחתונה שלו. לשם הוא מכוון. להסביר שיש הבדל בין דם לדם. שיש כאלה ששווה למות עבורם, ויש כאלה שהגנה על חייהם איננה אלא בזבוז של כוחות שנחוצים במקומות אחרים, שבהם הדם צבוע בצבע יפה יותר.

תראו, לדוגמא, את בן כספית, ממטרה של רעל שלא נחה לרגע. זה מה שהוא כתב ב- 7 באוקטובר, שמחת תורה, יום אסוננו, בשעה 16:17: "ככל שמצטברות העדויות, התמונות והעובדות, מתברר שזה מדויק: אוגדת עזה הועברה ליו"ש. הרצועה הייתה מופקרת כמעט לחלוטין... העיקר שהסוכה בחווארה מאובטחת".

שימו בצד רגע את השקר של כספית אודות אותה סוכת מחאה שעמדה בחווארה זמן קצרצר ולא קשורה לכלום. נחזור אל זה בהמשך. אבל תחשבו על הסיטואציה. בעיצומו של אחד הימים הנוראים בתולדותיה של המדינה, בעוד קיבוצים שלנו כבושים על ידי האויב, בעוד מאות חטופים ישראלים נגררים אל שטח האויב, בעוד לוחמי כיתות הכוננות נופלים על משמרתם בזה אחר זה, בעוד המוני נעדרים מפוזרים בכל הגזרה, בעוד נשים זקנות עולות באש ונשרפות, בעוד המוני ישראלים טובים עושים את דרכם תוך סכנת חיים גדולה אל השטח - כן, גם מההתנחלויות - כדי להושיט יד ולעזור, בעוד מאות גופות מוטלות בשטח, בעוד מנחם ואלחנן קלמנזון מהר חברון מפנים עוד ועוד מתושבי בארי מהממ"דים אל מקומות בטוחים מחוץ לקיבוצם, בעיצומו של הרגע הזה היה בינינו איש שהיה חשוב לו להתיישב מול הטוויטר ולהסביר לעם ישראל שהכל קרה בגלל הסוכה בחווארה ובגלל שמישהו בצה"ל החליט שצריך להגן גם על המתנחלים.

כמעט חצי מיליון צפיות היו לציוץ המנוול הזה של כספית. 7,500 איש סימנו שהם אוהבים אותו. אני מזכיר את כספית בהקשר הזה, משום שהוא דוגמא לקבוצה גדולה שאין לה עניין אחר בחיים, לבד מאשר לפלג, להסית, ולהפריד בין דם לדם.

הגדיר את הקבוצה הזו בעבר הפרופ' זאב שטרנהל, כשהמליץ לפלסטינים מפורשות איזה ישראלים כדאי להם לרצוח ואיזה לא. "אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה", כתב, "הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק". חד וברור. "יהודה ושומרון", יודע כל פרח פוליטיקה ישראלי, זה ביטוי שהוא ג'וקר. קלף שכל מי ששולף אותו יודע שיש בכוחו לשנות את המשחק. אמרת "יהודה ושומרון", אמרת "מתנחלים", וזרקת אותנו לקרב בוץ פוליטי, בין אם הוא קשור ובין אם לאו. זה שקוף. זה תרגיל ידוע שעובד תמיד.

תשאלו את יאיר לפיד, שהסביר בזמנו ש"איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר, לשירותי בריאות טובים יותר, לצמצום אי השוויון בחברה הישראלית וגם לכיפות ברזל ולטילי חץ 3 ולהתעצמותו של צה"ל". אין מקום בכיתה? זה המתנחלים. אין כיפת ברזל? המתנחלים. קיבוצניקים נרצחים על ידי מחבלי חמאס? המתנחלים. תחליפו "מתנחלים" ב"יהודים" וקיבלתם את האנטישמיות הקלאסית.

הסביר לי השבוע קולגה, שהעיסוק הרחב באותם עשרות לוחמים ש"הוסטו" ליו"ש חשוב כדי להוכיח עד כמה צה"ל לא היה מוכן למתקפת הפתע הזו, שאחרת לא היה מזיז משם כוחות, אפילו אם מדובר בכוח קטן. "זה העניין", ניסה לשכנע אותי, "לא הרצון לפגוע במתנחלים". ובכן, התירוץ הזה איננו אלא בדיחה. באמת מה שהיינו צריכים, חודשיים אחרי מתקפת הפתע, כדי להבין שצה"ל לא היה מוכן אליה, זה את הסיפור על אותם מאה לוחמים שלא היו שם? עד הסיפור על שתי הפלגות האלה, חשבנו שהכל עבד?

הרי צריך להיות גבול גם לזלזול באינטליגנציה שלנו. טייסת המסוקים שהייתה בהדממה נשלחה גם היא לחווארה? וחיל הים פספס את המחבלים שחדרו בזיקים כי הספינות שלו שטו מסביב לקרני שומרון? אם מישהו היה חושב שמשהו נורא כל כך צפוי לנו, מפקד החטיבה הדרומית בעזה, אל"מ אסף חממי ז"ל, היה מביא לבסיס לשבת את הילד הקטן שלו? ותת אלוף ישראל שומר, מפקד אוגדה, תושב קיבוץ כפר עזה, ומי שהיה בעברו קצין האג"ם של פיקוד דרום ומח"ט הנח"ל וראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, היה יוצא הביתה לשבת בלי הנשק? וראש אמ"ן, אהרון חליוה, היה נוסע לחופשת סופשבוע לאילת, כשהוא לא זמין בטלפון? וחיילים מגזרת עזה היו נשלחים הביתה לחופשת חג? ומישהו היה מאשר לאלפי חוגגים לקיים מסיבה ברעים, מטר וחצי מהגבול, אם הוא היה חושב שעלול לקרות משהו? כמה מטומטם יכול להיות פה השיח? ובכלל, אפשר לחשוב שמישהו בצה"ל דפק על השולחן ערב שמחת תורה, הזכיר שיש התרעה לטבח המוני, הזכיר שאלפי נוחבות בדרכם אלינו והמליץ להשאיר כוחות בגזרה, ומישהו אחר ענה לו: "אבל המתנחלים בממשלה רוצים כוחות גם אצלם, אז אין ברירה, כפר עזה תצטרך להסתדר לבדה איכשהו". כאילו הייתה פה איזושהי התלבטות על מי להגן, והפור נפל: הדם של המתנחלים סמוק יותר. כי אי אפשר לברוח. זה בדיוק המסר שמעביר כל הקמפיין המכוער הזה.

צפיתי השבוע באילנה דיין מתארת בערוץ 12 כיצד בהערכת מצב שהתכנסה שישה ימים לפני המתקפה, העריך קמ"ן עזה שהמצב הולך לכיוון של הסדרה ושל רגיעה. כיצד גם אחרי שהעירו בשלוש בלילה, שעות ספורות לפני תחילת הטבח, את הרמטכ"ל, ואת ראש אגף מבצעים ואת אלוף פיקוד הדרום, הם חזרו לישון ולא הזיזו כוחות כי הם לא חשבו שהולך לקרות משהו. מתקפת הפתע לא התרחשה בגלל מאה חיילים שהוזזו ממקום אחד לשני, אלא בגלל שצה"ל והשב"כ ישנו על האף. וכשזו תפיסת המצב של כל צמרת צה"ל, האם זה מופרך לחשוב שמאה חיילים יכולים לעזור באזור שמלא ועמוס בפיגועים על בסיס יומיומי, לא פחות מאשר באזור שלא זרקו בו אבן כבר שנים?

דייק את זה השבוע טוב מכולם, איש מקור ראשון, אוריה קניג, כשצייץ בטוויטר: "אם כשאתם שומעים את המילה 'חווארה', האסוציאציה הראשונה שלכם היא 'סוכה' ולא 'רצח הלל ויגל' - אל תבואו בטענות לסטודנטים בהרווארד ולנרטיב שהם מאמצים".

אז הנה, כדי לסבר את האוזן, מעט ממה שקרה באזור חווארה בשנה האחרונה. ב- 26 בפברואר נרצחו שם בפיגוע ירי שני אחים יהודים צעירים, הגל ויגל יעקב. ב- 19 במרץ נפצע שם באורח בינוני מירי בבטחנו דייויד שטרן. 6 ימים אחר כך נפצעו שם בפיגוע ירי, קשה ובינוני, שני לוחמי צה"ל. ב- 4 במאי נפצע שם צעיר כבן 20 בפיגוע דקירה. ב- 17 במאי סוכל שם ניסיון לפיגוע דריסה. ארבעה ימים אחר כך נפצע לוחם צה"ל בפיגוע דריסה. עוד שבועיים וחצי עברו לפני שאזרח נפצע קל מפיגוע ירי לעבר מכוניתו. ב- 9 ביוני ניסתה מחבלת לדקור קצינה ונוטרלה. באוגוסט נרצחו שם שי סיילאס ניגרקר בן ה-60 ובנו אביעד בן ה-29. שלושה שבועות לפני מתקפת חמאס בדרום, נפצעו בגזרת חווארה שני צעירים ישראלים מאש של מחבל. ביום חמישי, יומיים לפני שחמאס פרץ את גדר הגבול בעזה, מחבל נוסף ריסס באש מכונית ובה בני זוג וביתם הפעוטה, שיצאו בנס, פיגוע שבעקבותיו הקים ח"כ צבי סוכות במחאה את אותה סוכה, שאותה פירק אחרי שעתיים וחצי לבקשת גורמי הצבא. הרשימה הזו איננה אלא רשימה חלקית שלא כוללת פיגועים "קלים" יותר, של אבנים ובקבוקי תבערה וניסיונות פיגוע שלא צלחו.

ואני מבקש לשאול, האם תושבי השומרון שנוסעים על הציר הזה, רווי הדם והטרור, עם ילדיהם - בדרכם לעבודה, בדרכם לחוגים, בדרכם לביתם - לא זכאים לביטחון? האם כשחיילי צה"ל שומרים עליהם, הם צריכים להרגיש נוח פחות מתושב עוטף עזה שחיילים תושבי יו"ש שומרים עליו? מאיפה תפיסת העולם העקומה הזו, שכלי התקשורת מפמפמים בהתלהבות שוב ושוב? האם בני המשפחה המורחבת שלי, שמפוזרים בכל חזית מסוכנת אפשרית בימים אלה, דמם מותר? הם יכולים לסכן את חייהם בחאן יונס או בבית חנון, וצריכים להצטדק כשצה"ל שומר על חיי המשפחות שלהם? השתגענו לגמרי? קחו לדוגמא את האלוף במיל' נעם תיבון, ש- 75 יום לפני פרוץ המלחמה חתם על עצומה שמגבה ומחזקת "את הלוחמים שהחליטו להשעות את התנדבותם לשירות מילואים", ורגע אחרי שפרצה המלחמה הסביר ש"גדודים שהיו צריכים להיות על הקו והיו באיו'ש, אבטחו כל מיני אוהלים וכל מיני חווארה". ב"כל מיני חווארה" הזה, ציר התנועה היחיד עבור הרבה אזרחים ישראלים, נרצחים יהודים. אבל גם תיבון יודע שבימים שבהם כל הסתה כזו מעניקה נקודות בטלוויזיה, אין סיבה לא לנצל את ההזדמנות.

הסיפור של הסטת אותם מאה חיילים פשוט מאד. יש לנו מדינה עם סכנות רבות, עם אויבים רבים ועם חזיתות רבות. יש במערכת הבטחון מי ששוקל את הסיכונים השונים ומחליט היכן גדול הסיכון בכל רגע נתון, ואיזה כוחות ראוי להקצות כדי לטפל בו. אם היינו חוטפים בראש מחיזבאללה בצפון, במקום מחמאס בדרום, מישהו היה מעלה את הטענה שיישובי עוטף עזה הם נטל בטחוני משום שהסטנו אליהם כוחות במקום לשלוח אותם צפונה, או שטענות מהז'אנר הזה שמורות רק למתנחלים?

מערכת בטחון שלמה סיפרה לעצמה שחמאס מורתע, שהוא מתעניין רק בכלכלה טובה, שהוא מחפש הסדרה, ושהוא לא רוצה להילחם. זו, ורק זו, הסיבה ששום דבר בצה"ל לא היה ערוך למלחמה הזו. זו, ורק זו, הסיבה לכך שחיילים שוחררו הביתה לחופשת השבת, ושקצינים לא מעטים אירחו באותו סופשבוע את בני משפחותיהם בבסיסים שבגבול הרצועה. זו, ורק זו, הסיבה שבגללה כוח עתודה מטכ"לי, שממילא מוסט ממקום למקום לפי הצורך המיידי ולא לפי גזרה קבועה שהוא מחזיק, הוקפץ מהאזור שנראה היה לצה"ל כמו מקום שקט, למקום שאין שום ויכוח שמתרחשים בו פיגועים רבים מאד. והתשובה לשאלה למה הסיטו מאה חיילים מהגזרה, היא אותה תשובה לשאלה למה לא הביאו לגזרה 1,000 אחרים. כי איש לא העריך שיקרה משהו. כמה שזה נורא, ככה זה פשוט.

עכשיו בואו נשחק בכאילו. רק לצורך התרגיל החשיבתי. רק כדי להסביר כמה כל השיח שמתנהל פה ריק ורדוד. נניח שאותם מאה חיילים לא היו מוסטים אלא נשארים במקום שבו היו. איפה זה המקום הזה? אני מניח שבאחד הבסיסים, ולא בחדר האוכל של בארי או בבתיהם של תושבי ניר עוז. רוצה לומר, גם אותם היה צריך להקפיץ אל היישובים, כמו שהוקפצו לוחמים רבים מיחידות רבות.

ואני מזכיר שוב שהבעיה הגדולה של צה"ל באותו בוקר, לא הייתה העדר די לוחמים, שכן היו רבים כאלה, אלא העובדה שגם הלוחמים שהיו לא היו מוכנים למלחמה שנפלה עליהם בהפתעה. אני מזכיר עוד שלצערנו המוני לוחמים שזרמו לשטח התקשו גם הם להשתלט על המצב, במשך שעות ארוכות ובחלק מהמקומות גם יותר מזה. אבל על מאה הלוחמים האלה, ועל מה שהיה קורה אם היו שם, ייכתבו עוד אגדות. כי כמו שיודע כל אוהד כדורגל, השחקן הכי חשוב בקבוצה הוא זה שלא משחק. עליו תמיד אפשר לספר שאילו היה על המגרש, הכל היה נראה אחרת. והשיח הזה כל כך מטופש, שמביך לעסוק בו. מחבלי חמאס חדרו לשטחנו מ- 60 נקודות שונות לאורך הגבול. מהים, מהאוויר ומהיבשה. בין המחבלים שנכנסו לשדרות בצפון למחבלים שנכנסו לפריגן בדרום מפרידים 50 קילומטרים. באמצע היו מחבלים בנירעם ובכפר עזה ובבארי ובנירים ובניר עוז ובניר יצחק ובחולית ובמסיבה ברעים, ובקו השני בנתיבות ובאופקים. וכל כניסה לכל קיבוץ כזה או לכל עיר כזו הייתה אירוע ענקי שדרש ריכוז מאמץ וריכוז כוח.

בסיסי צהל נפלו לידי האויב אחד אחרי השני. המוני לוחמים נהרגו בכל מקום. חטיבת גולני לבדה איבדה ביום הזה 72 מלוחמיה. רק מסביב לבית של רחל מהעוגיות באופקים היו לפחות 35 שוטרים שטיפלו באירוע היחיד הזה. והכל כאשר בשלב מוקדם יחסית של היום הגיעו לגזרות השונות אינספור חיילים מאינספור יחידות. אז עם כל הכבוד למאה הלוחמים האלה, בחורים מצוינים ולוחמים איכותיים אחד אחד, נדמה שיש גבול גם למאמץ התועמלני הפוליטי המביך להעמיס על הכתפיים שלהם את הצלת המדינה באותו בוקר נורא.

ואי אפשר בלי מילה אחת על הסוכה בחווארה. עזבו את זה שרועי שרון כבר הבהיר שהחיילים שבאו מגזרת עזה, הגיעו לשומרון לפני שנבנתה אותה סוכה, כלומר בלי שום קשר אליה. עזבו גם את זה שהסוכה הזו עמדה על תילה שעתיים וחצי בדיוק. רק לצורך הדיון, כדי להראות כמה נמוך ירדנו, בואו נניח שכוח צבאי נשלח אשכרה כדי לשמור על הסוכה הזו. כמה מוסת צריך להיות כדי להאמין בניסיון להעמיד את אבטחת רצועת עזה מול אבטחת סוכת מחאה? בואו נניח שחמישה חיילים שמרו על כל אחת מארבע הדפנות של הסוכה, ועוד 8 חיילים שמרו על הסכך, ועוד 10 על הקישוטים. איפה זה מול רצועת עזה? בחייכם, תהיו פוליטיים, תשנאו, תסיתו, אבל תהיו רציניים. יש גבול עד כמה אפשר להתייחס לכולנו כאל חבורה של אידיוטים, להגיד "סוכה" או "צבי סוכות" ולחשוב שהסברתם כך את האסון שעברנו. וכל זה, כזכור, כשלא הייתה שום סוכה כשהחיילים הגיעו, כן? זוכרים? כל מה שנכתב כאן היה אך ורק לטובת תרגיל חשיבה קטן.

לפני סיום, אני חוזר אל מי שמנסח את השקר ואת ההסתה טוב יותר מכל אחד אחר. אני מתכוון לבן כספית, מי שרק לפני זמן קצר הסביר בעצמו שחמאס משקיע בשיקום עזה, בהעלאת החיים ובשמירה על שקט בגזרת ישראל, שיאיר לפיד יצא גאון כשבחר לריב עם הג'יהאד האיסלאמי ולעזוב את חמאס לנפשו, ושסינואר למד את הלקח והורתע.

"הבעיה", הסביר כספית יום אחרי הטבח "הייתה שחלק ניכר מכוחה של האוגדה הועתק ליו"ש, כמו שאר כוחותיו הסדירים של צה"ל. כשאתה מקצה באופן קבוע עשרות גדודים סדירים כדי לנסות להפריד בין המחבלים שלהם לקיצונים שלנו, כשאתה משקיע את כל כוחך בליווי אוטובוסים של מתפללים לאתרים המסוכנים ביותר ביו"ש ובשאר הכוח מאבטח את הסוכה של צבי סוכות, מה הפלא שאתה חשוף בשאר החזיתות?". אצל כספית אני אף פעם לא יודע אם הוא משקר ביודעין, או סתם לא בקי בעובדות. כך כשהוא מסביר ש"עשרות גדודים סדירים" לא עסוקים בביטחון, במלחמה מול מספר אסטרונומי של פיגועי ירי ובקבוקי תבערה ואבנים, אלא "ב"לנסות להפריד בין המחבלים שלהם לקיצונים שלנו". כך כשהוא מטיל את הקטסטרופה שארעה לנו ברצועת עזה על "אבטחת הסוכה של צבי סוכות". גם אם איש כזה לא ראוי כלל לתגובה, קוראיו ראויים לה.

ולהם אזכיר שחלק גדול מהפעילות של צה"ל ביהודה ושומרון קשור בביטחונו של כספית בהוד השרון ובביטחונם של אזרחי ישראל הקטנה האחרים באשר הם. רק בשנת 2022 חדרו מחבלים מג'נין ורצחו ארבעה ישראלים באלעד. ומחבל שהגיע מיעבד רצח חמישה אנשים בבני ברק. ומחבל נוסף שהגיע מג'נין רצח שלושה בתל אביב. אחרי הפיגועים האלה פיזר צה"ל המוני חיילים בשרשרת ארוכה על תוואי גדר ההפרדה, לא כדי למנוע חדירה של מחבלים לאלפי מנשה ולברקן, אלא כדי לדאוג שהם לא ייכנסו לרמת גן ולרעננה. אבל לא רק עבורם נמצאים חיילים צה"ל בשומרון. הם נמצאים גם כדי לשמור על חייהם של חצי מיליון אזרחים ישראלים שגרים שם. הם נמצאים שם עבור הבן שלי שנמצא כבר חודשיים בחזית. הם נמצאים שם עבור הנכדים שלי, שאבא שלהם שומר על יישובי הצפון כבר חודשיים, ובדרך לביתם ערבים יורים וזורקים בקבוקי תבערה ומשליכים סלעים על מכוניות. יש פה כמה עיתונאים שחושבים שהחיים של הנכדים שלי שווים פחות. אני בז להם.