כבר כמעט חודשיים מאז פונו תושבי הצפון למלונות ברחבי הארץ בשל הלחימה המורכבת, שעל אף המתיחות מול חיזבאללה - מתמקדת כרגע בעיקר בגזרה הדרומית. משך הזמן הממושך, כך סיפרו המפונים, עולה על זה שציפו לו בהרבה - וחוסר הודאות מתחיל לגבות מהם מחירים כלכליים ונפשיים.
לקחתי רק בגדי קיץ, חשבתי שלא נהיה פה שבוע", סיפר נפתלי שפיצר, תושב שאר ישוב - שממוקם 2 וחצי קילומטרים מהגבול הצפוני, ופונה למלון בקיבוץ לביא רק שבועיים לתוך הלחימה. עבור שפיצר, שנולד וגדל במושב, הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא עוזב את ביתו בשל מצב ביטחוני. "כבר הבנתי שאנחנו פה לתקופה ארוכה יותר, נסעתי הביתה כמה פעמים והבאתי גם בגדי חורף", המשיך שפיצר, חבר הועד המקומי במושב, שמתוקף תפקידו נוסע למושב מעת לעת לצורך קיום ישיבות ועד הכרחיות. לצד עניינים שבשגרה, כמו קבלת חבר חדש למושב, על הועד לקבל גם החלטות בענייני השעה, כמו לאן תנותב התרומה כספית שהתקבלה מקק"ל, ואיזה ציוד יירכש עבור כיתת הכוננות.
בשיחה עמו, משבח שפיצר את יחס עובדי המלון והפעילויות שנעשות בו למען המפונים, אך מוסיף כי השהות לאורך זמן קשה, ומדי פעם הוא" בורח" הביתה למושב, כמו גם לביקורי משפחה בנהריה או לקניון בקרית ביאליק, שותה קפה ומפטפט עם אנשים. "קשה להיות זמן ממושך כל כך מחוץ לבית", הוא מסביר. "אני גם חושב על הילדים שנמצאים מחוץ לבית ולמסגרת, חושש לעתיד שלהם, כמו גם לעתידם של הצעירים שעלולים לאבד מקומות עבודה".
"כולם במתח, מתחילים לאבד כל רסן"
יוסי מלול, תושב קריית שמונה, נסע לבתו שמתגוררת בהוד השרון קצת לאחר פרוץ המלחמה. אולם, כשהבין שמדובר במצב יימשך יותר מימים בודדים ועירו פונתה מתושבים - עבר גם הוא למלון שבקיבוץ לביא. בשיחה עם וואלה!, סיפר על הגעגועים לעירו, אליה הגיע עם הוריו ואחיו כשהיה רק בן 4, בשנת 1955, ועל העצב שהוא חש כשנוסע לבקר על עיר מולדתו שהתקרונה מחיים. "יש לי בבית מקלט ויכולתי להישאר ולהרגיש מוגן, אבל הבדידות תהרוג אותי", סיפר, "אפילו ציוץ ציפורים לא שומעים, זו הרגשה לא נעימה".
"היחס אלינו במלון מדהים, אבל זה מתחיל להיות קשה", המשיך, וסיפר שהוא חושש שגם את חג החנוכה הבא - יעביר במלון. "כולם במתח ומאבדים כבר סבלנות, וגם במסגרות שנפתחו קשה מאד לילד להיות פנוי נפשית ללימודים", אמר מלול, שניהל בית ספר במשך 22 שנים, ומעוניין להתנדב כמורה בשל המצב.
"משתמשים בכסף ששמרנו לימים שחורים - המלחמה לא הייתה היעוד שלו"
"חזרנו למציאות של מלחמה", סיפר שלומי אלביליה, תושב מרגליות שעם פרוץ המלחמה שהה עם אשתו וחמשת ילדיהם בחופשה בגרמניה. במקום לחזור לישראל בעשרה באוקטובר כפי שתכננו, השבעה הצליחו לשוב לארץ רק כעבור שבוע, ועם המזוודות איתן נסעו - הגיעו היישר לבית המלון בלביא.
מאז הגעתם, נסעו לביתם בלביא כמה פעמים כדי להצטייד בבגדים, אך בשל חוסר היכולת לנסוע בכל עת, נאלצו לקנות ביגוד נוסף עבור ילדיהם שבגילאי שנה וחצי עד עשר. בשיחה עם וואלה!, סיפר שלומי כי הזוג מצוי בחוסר ודאות כלכלי קשה, היות ומקורות פרנסתו - מספרתה של סיגל אשתו, ועבודתו של שלומי בתחום המיזוג בישובי הגליל שהתרוקנו מתושבים - נסתמו כליל. "אנחנו משתמשים בכסף ששמרנו לימים שחורים. המלחמה הזאת לא היתה היעוד שלו", אמר.
ילדיהם מצויים במסגרות חינוך שנפתחו במלון ובבתי הספר של המועצה האזורית הגליל התחתון, ושלומי משבח את היחס החם של הסביבה האנושית שעוטפת ואת המשפחה - שמצליחה לרכך ולו במעט את הדאגה העמוקה. "אם הייתי רואה אופק ועתיד של חזרה ביתה וחים בביטחון, הייתי מרגיש שיש תקווה ושיש למה לחכות, אבל כרגע אנחנו חיים בחוסר ודאות מוחלט", אמר. "לא ברור מתי נוכל לחזור הביתה, ולאיזו מציאות נחזור".