כבר כמעט חודשיים שרבים מתושבי הדרום והצפון פונו מבתיהם ועברו להתגורר בבתי מלון ברחבי הארץ. רבים ממפוני הצפון לנים כעת במלון נוף כנרת שבטבריה. המפונים שוחחו עם וואלה! על קבלת הפנים החמה במלון, על תחושות הקהילה, אך גם על הגעגועים לבית והחשש לשלומם של בני המשפחה בכיתות הכוננות. "לא רואים את הסוף ואת החזרה הביתה".
ענת בר, חברת קיבוץ מנרה כבר עשרות שנים, יושבת בלובי המלון בטבריה עם עוד חבר ותיק מהקיבוץ ומדברת בדאגה על הפגיעות שהקיבוץ ספג במהלך המלחמה. היא יצאה ממנרה עם ההחלטה לפנות את ישובי הגדר בימים הראשונים של המלחמה, ומאז היא במלון נוף כנרת בטבריה.
"זה מצב בהחלט לא רגיל, אבל מנסים לשמור על שגרת חיים", אמרה. שגרת החיים בבית המלון כוללת לדבריה, "הרבה פעילויות פנאי, חוגים והרצאות וגם סריגה של כובעי צמר לחיילים". עוד הוסיפה בר והדגישה את "היחס המעולה שיש כלפינו מצד המלון ומצד המועצה האזורית הגליל העליון". בבית המלון שבמעלה העיר טבריה מתארחים יחד עם תושבים ממנרה גם חברים נוספים מקיבוצים בגליל העליון כמו מלכיה ודפנה וגם מקרית שמונה. "זה נחמד לפגוש פה תושבים מיישובים שכנים", אמרה ענת.
אולם, לצד הדאגה והעזרה שהיא וחבריה המפונים מקבלים ושלדבריה "מחממים את הלב", היא מדגישה את הגעגועים לבית ולקיבוץ. "למרות הכל הבית חסר לי. אין כמו להיות בבית הפרטי. חשבתי שאנחנו יוצאים לארבעה ימים ושנחזור הביתה, לא שיערתי לעצמי שזה ימשך כל כך הרבה זמן".
בנוסף לרצון לשוב הביתה, את בר מלווה כל הזמן דאגה לנכד שלה, שנשאר בקיבוץ כחבר בכיתת הכוננות. "הקיבוץ נצפה על ידי חיזבאללה שיורה עליו ויש כמה בתים שנהרסו בירי. חוסר הוודאות לגבי העתיד מדאיג אותי. לא רואים את הסוף ואת החזרה הביתה. לא ברור מה יהיה מצבנו בעתיד ואיך נזכה לביטחון".
במלון מתגורר בתקופה האחרונה גם אלי מועלם מקיבוץ מנרה. מועלם הגיע לקיבוץ הצמוד לגדר עם לבנון, לפני כ-70 שנה, ובמהלך עשרות האירועים הביטחוניים שחווה הקיבוץ, מעולם לא עזב את המקום. עד לפני חודשיים. תחילה, סירב מועלם לעזוב את ביתו, ועברו כמה ימים עד שנעתר להצטרף לחברים שעברו לטבריה. "רק אחרי ארבעה ימים הבנתי שהמצב באמת חמור ושאין ברירה, והגעתי הנה למלון נוף כנרת בטבריה" אמר, וכעת הוא מודה שלהישאר במנרה במצב הנוכחי הוא דבר מסוכן.
עם זאת, למרות המגורים הזמניים בבית מלון מרוחק ובטוח, מועלם מספר שהוא מודאג נוכח הפגיעות שספג הקיבוץ. זאת, לאחר שבחודשיים האחרונים טילי נ"ט ששיגרו מחבלי חיזבאללה כבר פגעו בכמה בתים במנרה.
בעיקר דואג מועלם לשני בניו, אחד מהם חבר בכיתת הכוננות של מנרה והשני גוייס למילואים. הבן שבכיתת הכוננות של הקיבוץ כבר נפגע מרסיס של טיל נ"ט. "באחד המטחים על מנרה פרצה שריפה שהוא רץ לכבות", מספר מועלם. "בזמן שהוא כיבה את האש נורה עוד טיל נ"ט ורסיס פגע ברגל שלו. המזל הוא שהוא שכב על האדמה כשהוא מחזיק את צינור הכיבוי. אם הוא היה עומד זה היה עלול להיגמר רע".
מאז שהחלה המלחמה בנו של מועלם עוד לא יצא ממנרה ולא נפגש עם אביו בחודשיים האחרונים. מועלם כבר מייחל לשוב לפגוש אותו, ולחזור לישוב שנאחז בקו הגבול כבר שמונים שנה. "האירוח שאנחנו מקבלים בבית המלון מדהים, היחס נפלא, הצוות עושה עבורנו מעל ומעבר, אבל אני רוצה לחזור לבית שלי. בן אדם רוצה את הפינה השקטה והמוכרת שלו", אמר.
ענת יחיד יצאה גם היא מבית שבקיבוץ יראון ביום שבו פרצה המלחמה. הקיבוץ נמצא צמוד לגדר הגבול עם לבנון והיא והנכד שלה עברו לבית של בתה שבמרכז הארץ. כעבור כמה ימים עברו לבית מלון נוף כנרת שבטבריה.
בטבריה היא מרגישה בטוחה ומוגנת, אבל כל הזמן מלווה אותה דאגה לשתי בנותיה ולבנה. הבנות נשארו ביראון והיא מתגעגעת אליהן ודואגת לשלומן. בנה, שגר במושב רמות נפתלי שבגליל העליון, חבר בכיתת הכוננות של המושב, וגם לו היא דואגת. יראון ורמות נפתלי הם ישובים שנמצאים בחזית הצפונית שחווים מדי יום אזעקות, ששולחות את התושבים הנותרים לתפוס מחסה. "אני מתגעגעת אל הילדים שלי ומתגעגעת הביתה. אני פה, בבית מלון בטבריה, והנשמה שלי שם, ביראון", אמרה.
"קשה לי להיות מחוץ לבית ויחד עם זאת אני מרגישה צורך לומר שממש דואגים לנו בבית המלון", היא ציינה, "החדר מסודר, יש כל הזמן פעילויות, מתעניינים לשלומנו, יש ארוחות - כל זה מרחיב את הלב ועוזר להתמודד עם הקושי". במהלך השיחה איתה יחיד מופתעת לראות בפתח המלון את בתה ומשפחתה שהגיעו ממרכז הארץ. היום הוא יום הולדתה ה-85 והמשפחה הגיעה לחגוג איתה. הבת, הנכדה והנינה ובני משפחה נוספים מעניקים לה רגעים של שמחה. אחר כך ניגשו אליה עוד מדיירי המלון שפונו מהגליל ובירכו אותה. מתברר שרבים ידעו על ההפתעה המתוכננת ולא גילו לה. ניכר שבמלון נוצרה מעין קהילת מפונים שחבריה דואגים ומחזקים זה את זה.
אורית כהן היא תושבת קריית שמונה שפונתה גם היא למלון נוף כנרת, כשבלילה הרביעי למלחמה החלו לפקוד את עירה אזעקות. אורית סיפרה כי בתה מעיין, בת 10.5, נחשפה במלחמה הזו בפעם הראשונה בחייה לאזעקה והחלה לבכות בזמן שהן ובת נוספת שלה רצו למקלט. "אני גדלתי בעיר של נפילות קטיושות ושל התקפת מחבלים", סיפרה אורית. "אבל הילדה הקטנה נולדה למציאות אחרת ואני כאמא הרגשתי אחריות ודאגה".
בבוקר שלמחרת היא החליטה כי היא לא יכולה להישאר בעיר ונסעה עם שתי בנותיה לטבריה. בשלב זה עדיין לא הוחלט לפנות את קרית שמונה אבל היא החליטה לא לחכות. "חשבתי שאחרי סוף שבוע מחוץ לקרית שמונה נחזור הביתה, אבל מאז אנחנו בטבריה. היינו המשפחה הראשונה במלון נוף כנרת, אחר כך הצטרפו עוד משפחות מקרית שמונה ומקיבוצים בגליל העליון", אמרה.
כהן היא אשת חינוך כבר 33 שנים בבית ספר דנציגר בקרית שמונה. כשמלון נוף כנרת החל להתמלא במפונים מהגליל העליון הניסיון הרב וההכשרה שלה הביאו לגיוסה לפעילות חינוכית במלון. לדיירי המלון היא קוראת "קהילת נוף הכנרת" והיא מספרת על המסגרות החינוכיות שהוקמו ועל מגוון הפעילויות החינוכיות שנעשות במקום. היא מעבירה בין השאר תוכנית לימודי חינוך פיננסי שפיתחה. "היום שלי מלא בעבודה ובהתנדבות ומצאתי תוכן, סיפוק ומשמעות. אני מרגישה שצריכים אותי פה". כהן גם שומרת על קשר עם בני הגיל השלישי שנמצאים במלון ולדבריה "נוצרו כאן קשרים מדהימים בין תושבי הקהילות מהישובים שפונו. יש יתרון לכך שיש כמה קהילות ביחד".
למרות הליווי והעזרה של הממסד ושל מתנדבים היא מודה שהיא גם חוששת מהשלכות בעתיד. "החיים מחוץ לבית, בבתי מלון, הם פצצה מתקתקת. נוצרים פה מתחים ודברים קשים עלולים להתפתח עם הזמן", אמרה והוסיפה ש"יש גם חשש מהעתיד הביטחוני. לא נוכל לחזור לעיר אם לא יושג ביטחון. הסיפור עם חיזבאללה רק התחיל. אני אוהבת את קריית שמונה ומחכה כבר לחזור הביתה, אבל אני מפחדת מיום החזרה. פה יש לי שקט וביטחון".