החטופה המשוחררת, שרון אלוני-קוניו, שחזרה לישראל אחרי 52 ימים ברצועת שיחזרה בריאיון עם סוכנות הידיעות רויטרס את שבי החמאס. בריאיון, שהתפרסם היום (שני), היא סיפרה על הרגעים שבה נלקחה מביתה שעלה באש, התנאים הקשים, ההפרדה מבן זוגה דוד וההשפעות שניכרות עליה ועל בנותיה, אמה ויולי מאז ששבו.
"שרפו לנו את הבית ונאלצנו, לפני שאנחנו נחנקים מהעשן, לצאת מהחלון בלי ידיעה אם ירו בנו. דוד יצא, הוא הוציא את יולי. ראיתי שמחבלים מגיעים, צעקתי לו לברוח וסגרתי את החלון", סיפרה שרון. "אחרי כמה דקות פתחנו את החלון שוב, מחבל כיוון אלי נשק, צרחתי לאחותי לסגור את החלון - ואז היו שתי יריות, במזל זה לא פגע בנו. כבר עמדנו להיחנק למוות וזה היה הרגע שהחלטנו לפתוח את החלון שוב. ארבעה מחבלים דפקו על החלון וסימנו לצאת. אחד לוקח אותי לכיוון אחד, שלושה אחרים לקחו את דניאל, אמיליה ואמה לכיוון אחר ומאז נפרדו דרכנו".
לכל העדכונים על המלחמה
לאחר מכן סיפרה שרון על ימיה הראשונים בשבי, לאחר שהופרדה מאחת מבנותיה, אמה. "נלקחנו לעזה, נפצענו בדרך", שיחזרה. "במשך עשרה ימים לא ידענו איפה הן, ואחרי עשרה ימים באורח פלא שמעתי את הילדה בוכה מחוץ לדלת אחרי שאמרו שרוצים לעשות לנו סרטון. פתאום נכנס רופא עם אמה בידיים שלו ואז היינו כמעט עד הסוף ביחד".
"היה צריך לדפוק על דלת כדי לצאת לשירותים ולבקש דברים בסיסיים. הבנות נאלצו לעשות פיפי בכיור וקקי בפח, כי לא ידענו מתי יפתחו לנו, אי-אפשר לדעת אם יהיה אוכל", המשיכה החטופה ששבה לישראל רק לפני כשבועיים. "נאלצנו להגיד לבנות שבחוץ מסוכן ובפנים אנחנו בטוחים, אבל עם הביטחון הזה יש תנאים - צריך להיות בשקט, אסור שישמעו אותנו כי אז ה'רעים' יבואו. צריך למכור הרבה סיפורים ולהתנהג בצורה שלא היית מתנהגת בבית, כדי לגרום להן להיות בשקט בתוך הסיטואציה הזו".
"לפעמים כשהייתה הפסקת חשמל נתנו לפתוח את הדלת ואת הווילון, ואז זה כל הזמן לחישות. איך את מחזיקה ילדה 12 שעות בלחישות? זה כל רגע לכעוס עליה ולהגיד 'שקט, שקט, אסור'. כל יום שם זה בכי תסכול חרדה, עוד כמה זמן נהיה כאן, שכחו אותנו? ויתרו עלינו? זה יאוש שמעולם לא חשבתי שנחווה. תרחיש מעבר לכל דמיון".
שרון סיפרה כי הופרדה מבן זוגה שלושה ימים לפני ששוחררה לצד בנותיה. "התחננתי בפני דוד שלוש שעות שלא ילך, הייתי שבורה ולא ידעתי איך אני אהיה בלעדיו", אמרה. "אמרתי 'בוא נשלח את הבנות, יש לנו משפחה, תן לי להישאר איתך', אבל זו לא הייתה אופציה. מאז אני לא יודעת מה איתו. הילדות קרועות, אני קרועה, זה הבן זוג שלי 10 שנים, החצי השני שלי, אהבת חיי. זה האבא של הילדות שלי שכל הזמן שואלות 'איפה אבא?'. אני צריכה להסביר להן שהוא עוד שם".
"כולנו עם המון טריגרים מאז שחזרנו, כל רעש קטן - טריקת דלת, מטוס שעובר - הילדות נדרכות ונצמדות אלי, יש התקפי זעם", הסבירה שרון על התופעות הפסיכולוגיות אחרי החזרה מהשבי. "הילדות היו צריכות להיות כל כך בשקט 52 ימים, זה לא מצב נורמטיבי לילד בן 3. זה לא להיות במקום הומה כי זה מזכיר את עזה, וזה לא לדפוק על דלתות לידי, זה לא לישון עם דלת סגורה, החיים השתנו, זה לא החיים".
לבסוף שרון אמרה כי לא המדינה והממשלה לא עושה מספיק כדי להשיב את השאר החטופים. "כל דקה שמחכים עם זה זו רולטה רוסית - אם הם יחיו או לא", הדגישה. "התנאים שלהם קשים, אלו תנאים שאף אחד לא צריך לחיות בהם - בטח לא ילדים, ובטח שלא מבוגרים עם תרופות. כבר הרבה איבדו את חייהם בשבי, צריך לעשות הכול כדי שהוצאת החטופים תהיה מטרה עליונה".