קל לזהות את נועם אלון בין ההמונים בכיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. חולצת הטריקו הוורודה שלו בולטת גם בין בני המשפחות שישנות במקום, שנוהגים בדרך כלל ללבוש חולצה עם תמונה של יקירם או יקירתם בצבע שחור או לבן. על החולצה של אלון, בן זוגה של ענבר הימן בת ה-27, שנחטפה ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה ברעים, מתנוסס הסלוגן #freepink, השם המסחרי בו משתמשת הימן כאמנית גרפיטי. כבר כמעט חודשיים, עם אותה חולצה ורודה, הוא ישן באוהלים ולא שש מהכיכר, בהמתנה שאהובתו תחזור אליו.
שוחחתי איתו לראשונה במלאת חודש לחטיפה. השבוע נפגשנו שוב בכיכר אחרי שכבר חלפו חודשיים, וענבר עוד לא חזרה. "לא חשבתי שזה יכול להמשיך ליותר משבוע. הייתי בטוח שאחרי שבוע יימצא פתרון וכל החטופים יחזרו, והנה עברו כבר תשעה שבועות והמציאות אותה מציאות", הוא אומר. "יש פה את שעון העצר הגדול בכיכר שסופר את הזמן שהן בשבי. כשהיה את ה-30 הסתכלתי עליו וחשבתי איך הוא ייראה כשיגיע ל-60. מה יעשו כשיגיעו ל-100? יוסיפו שם מקום לעוד ספרה? אני מאוד מקווה שלא נגיע ל-100".
ענבר הימן היא אחת מ-16 הנשים שחמאס סירב לשחרר במתווה לשחרור הנשים והילדים, במסגרתו חזרו 87 נשים וילדים בסוף החודש שעבר. שחרור הנשים והילדים נתן לאלון תקווה גדולה, לדבריו, שמהולה גם בחרדה. "כשרואים אנשים יוצאים מבינים שעוד אנשים ימשיכו לצאת, וזו לא הפעם האחרונה. אני רק מקווה שזה יהיה כמה שיותר מהר. העדויות של האנשים שחזרו מראות עד כמה כל יום הוא קריטי. המשקל הנמוך, הנפש שנפגעה, המבט בעיניים. גם בלי לשמוע סיפורים מספיק לראות בתמונות מה הם עברו. אנשים לא חוזרים אותו דבר. אני רוצה לראות את ענבר בחיים ואני מפחד שככל שעובר הזמן הסיכוי שלה הולך וקטן".
חבריה של הימן בסצנת האמנות החזותית והגרפיטי יזמו מאז החטיפה שלל קמפיינים ייחודיים על קירות וברשתות בהשראתה ובקריאה לשחרורה. אלון, גם הוא סטודנט לתקשורת חזותית במכללת ויצ"ו, שם הכיר והתאהב בענבר לפני כשנה וחצי, מודה שבתקופה האחרונה הוא מתקשה ליצור. "המחסור באנרגיות, העליות והירידות הנפשיות, קשים עבורי ברמה האישית. הרבה חרדה ולחץ ורעידות בגוף. אין לנו שגרה, אין לנו סדר יום, אני משתדל להיות אקטיבי אבל לא מצליח להביא את עצמי ליצירה", הוא אומר.
אלון מדבר לרוב באיסוף, איפוק ועדינות, אבל דווקא מתוך השקט שלו אפשר לחוש את סערת הרגשות הגדולה שמתחוללת בו בפנים. "זה מחרפן אותי שכל הזמן מדברים על החזרת כל החטופים - אבל המשימה האמיתית היא להחזיר אותם בחיים!", הוא אומר בעליית טון נדירה. "כל פעם שאנחנו שומעים על חטופים שלא שורדים את התופת והתנאים הלא אנושיים - זה ברור לכולם שאנחנו הולכים לשלם מחירים כבדים. אבל אם היינו משלמים אותם קודם אולי היינו יכולים להציל עוד חיים או לחסוך מהם את הסבל הזה. אני פשוט מקווה עבור ענבר ועבור כמה שיותר אנשים שלא ייגמר להם הזמן".
כבר 66 ימים שהימן ועוד 136 חטופים וחטופות בשבי החמאס, ונכון לעכשיו, אין באופק מתווה חדש על השולחן לשחרורם. תחושת הדשדוש והעמידה במקום, כמו גם העדויות הקשות של מי שכבר חזר, מתסכלות את אלון, ועוד מאות בני משפחות, חברים ואוהבים, ומגבירות אצלם את החשש לגורלם. "אלה ימים קשים במיוחד כי זה מרגיש שהכל לוקח זמן. זה לא שיש מחר הפסקת אש או עסקה באוויר. זה יקח יותר מימים ספורים. אני מקווה שהקבינט והממשלה יבינו את הדחיפות. כמה שהם שומעים עדויות מהתופת - לא נראה שזה מחלחל מספיק. לא נראה שישראל עושה הכל כדי להביא לשחרור חטופים כרגע. אני פשוט מקווה שכל מי שנמצא שם יהיה בחיים כשהגישה תשתנה, כי הפחד שלי הוא שעוד ועוד אנשים ימותו. זו לא סתם קלישאה שכל דקה היא קריטית, זו האמת. תנאי החיים שם לא הגיוניים. זה לא רעב, זה לא עוני, זו שואה עבור מי שנמצא שם".
גם למי שממתין לחטופים בבית, החודשיים האחרונים היו "מעגל בלתי נגמר של כאב וסבל", כפי שמתאר אלון, שמייחל לרגע בו יתאחד עם אהובתו. "הלוואי שנחזור להתעצבן מפקקים בכביש והחיים הרגילים שהיו לנו פעם", הוא אומר, ורק מחכה לחבק את ענבר שוב. "אני כל הזמן חושב על זה שאני צריך להיות שם בשבילה וזה הדבר החשוב. גם אם יש הרבה דברים שאני רוצה לספר לה ולעשות - בסוף הכל תלוי באיך היא תחזור ומה היא תוכל להכיל. אני מפחד מהדברים שיכולים לקרות לה ואני
רק רוצה לחכות לה ולהיות כאן בשבילה".