כבר חודש שנועם אלון דואג, חרד, חושש, ובעיקר מתגעגע עד כאב לאהובתו. ענבר היימן, בת 27 מחיפה, בת זוגו בשנה וחצי האחרונות, נחטפה בבוקר 7 באוקטובר האיום מהמסיבה ברעים, רגע לפני שהזוג הצעיר היה אמור לנסוע לחופשה רומנטית בסיני.
"לצערי, היא עדיין לא חזרה מהמסיבה", הוא אומר כשהוא מביט בתמונתה של היימן, שמתנוססת על אחד ממאות הפוסטרים התלויים בכיכר החטופים ליד מוזיאון תל אביב, שם הוא לן בלילות האחרונים באוהלי מחאת המשפחות מול בסיס הקריה.
"זה הזוי, פשוט בלתי נתפס, שהיא כאן על פלקט. היא בן אדם אמיתי, היא פיזית שם", הוא אומר. "אני מנסה לדמיין את זה, ולא מסוגל לחשוב מה היא עוברת. הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שהיא לבד, פצועה, רעבה. אם הייתי יכול, הייתי מעדיף להיות שם איתה ביחד. אני בעיקר מקווה שיש איתה עוד אנשים".
והיימן היא בהחלט בן אדם של אנשים. גם למסיבת הנובה ברעים היא הגיעה בתפקיד "הלפרית", מתנדבת בצוות סיוע למבלים וחוגגים שחשים ברע וזקוקים לתמיכה. "זה מה שהיא. אכפתית, דואגת וחברותית. בן אדם שאוהב לעזור, להיות עם אנשים, לדאוג לאנשים. היא חושבת על אחרים לפני שהיא חושבת על עצמה, בכל מקום שהיא נמצאת בו", הוא מספר. בעוד עיוות של המציאות האירונית והאכזרית, שמה של היימן, שאהובה וכל מכריה מגדירים כאוהבת אדם, עלה לראשונה לכותרות בהקשר לעוולה נבזית ושפלה; פחות משבוע אחרי שנחטפה, בעל הדירה שלה בחיפה דרש מהשותף שלה לשלם את חלקה בשכר הדירה, כפי שאביו של אלון חשף בפייסבוק.
בחזרה לאהבה, ולסיפור האהבה הפרטי של שניהם, שהתחיל גם הוא בנדיבות וברוחב לב, מהסוג הסטודנטיאלי, בחוג לתקשורת במכללת ויצו בחיפה. "בימים האלה, בגלל המצב, יש לי טלפון חכם, אבל כבר חמש שנים אני עם טלפון נוקיה, כמו בימי הביניים", הוא משחזר את הנסיבות שבהן נפגשו לראשונה, "אחרי שנתיים הפסקה בגלל הקורונה חזרתי ללימודים, ולא הכרתי אף אחד. ואז ראיתי את ענבר. היא נראתה לי נחמדה ומעניינת. שאלתי אם היא תוכל לעדכן אותי בדברים ששולחים, והיא אמרה שתשמח. וככה, ביום בראשון ללימודים, התחלנו לדבר ונהיינו חברים. מיום ליום זה הלך והתעצם עד שנהיינו בלתי נפרדים, והאהבה והתשוקה בינינו גדלה. היא פשוט טובה לי, ואני כל כך שמח שאני טוב גם לה. זה פשוט נועד להיות".
"אני אוהבת אותך וכבר מחכה"
הפעם האחרונה שבה ראה אלון את היימן היתה ביום רביעי בבוקר, שלושה ימים לפני הטבח. "יום קודם לכן, ביום שלישי בערב, יצאנו לטיול ספונטני שנמשך ונמשך. באיזשהו שלב, בסביבות 2:00 בלילה, נסענו למעיינות החמים בחמת גדר, הקמנו אוהל. בבוקר היא נזכרה שהיא עובדת ונסענו מהר חזרה לחיפה", הוא מספר. "בחמישי בערב כתבתי לה שאני מתגעגע ואוהב, ומחכה להרפתקה שלנו ביחד. בשישי בבוקר היא כתבה לי שהיא אוהבת אותי ומחכה גם. ההודעה הבאה שכתבתי והתקשרתי היתה בשבת בבוקר, אבל הטלפון כבר היה סגור".
את החתיכות בפאזל של מה שקרה להיימן עד חטיפתה, השלימו אלון ובני משפחתה באמצעות עדויות, תמונות וסרטונים של ניצולי הנובה, שהגיעו אליהם בימים הראשונים שאחרי האסון. "אנחנו יודעים שכשהתחילו הטילים, המסיבה הופסקה, השוטרים אמרו לכולם להיכנס למכוניות ולנסוע, אבל ענבר וחברות שלה לא הצליחו לצאת בגלל הפקקים העצומים. כשהיריות התגברו הן ברחו בחזרה למסיבה, והתחבאו מתחת לבמה כמה שעות. בשלב כלשהו היא התפצלה מהחברות שלה, ונשארה עם שני בנים שהיא לא הכירה. הם רצו קילומטרים כשהמחבלים רודפים אחריהם, אבל ענבר לא הצליחה להמשיך, ואחד המחבלים תפס אותה. אחד הבנים ניסה לחלץ אותה, והיה רגע שבו היא היתה יכולה לנסות לברוח, אבל היא פשוט קפאה ולא יכלה ובכתה ונשברה. היא כנראה הבינה שזה אבוד".
בסרטון הטלגרם שתיעד ארבעה מחבלים גוררים את היימן לעזה, בן זוגה לא מסוגל לצפות. "אני משתדל לא לראות את הסרטונים. את הדברים שאליהם נחשפתי כבר לא אוכל למחוק מהזיכרון. יש משפחות שזה מעודד אותן, כי זה נותן להן הוכחה כלשהי שהם היו בחיים ובמצב פיזי טוב. אנשים מנסים להיאחז בכל מה שאפשר" אומר אלון, "בכל מקרה, אנחנו יודעים שהיא נלקחה בלי להתנגד. אנחנו רוצים להאמין שזה אומר שהיא הגיעה לעזה במצב טוב ובחיים, ושאם חלילה נפצעה, אז היא טופלה. אנחנו מקווים שחמאס שומר על החטופים, כמו שיוכבד ליפשיץ שחזרה מהשבי סיפרה, ושהם רוצים להשתמש בהם כקלף מיקוח. אני מקווה שהיא בטוחה, שהיא לא לבד, שהיא אוכלת ושותה. לא צריך יותר מדי, רק מה שאדם צריך בשביל לשרוד פיזית ונפשית. גם לנפש שלה אנחנו דואגים".
מאז 7 באוקטובר, כל מה שאלון עושה - הוא למען היימן; ראיונות, עצרות, הפגנות, יוזמות, גם פלייליסט של שירי האהבה שלהם באקו 99. העיקר להישאר בעשייה. בימים הראשונים אחרי החטיפה, אלון וחבריה של היימן השיקו קמפיין ארצי ובינלאומי עם הסלוגן freepink, השם המסחרי שתחתיו היא פועלת כאמנית גרפיטי, ורתמו אמני גרפיטי בארץ בכל העולם לצייר בהשראתה על קירות ולפרסם ברשתות. גם חולצות ורודות נמכרות בעצרות, עם קריאות לשחרורה.
"מה שמחזיק אותי, מעבר לתמיכה העצומה שאנחנו מקבלים מחברים, ממשפחה ומהציבור, זו העשייה", אלון אומר, "אני לא עושה שום דבר אחר חוץ מלעבוד בזה שהם יחזרו, ולדרוש שהם יחזרו. בכל מקום. כל היום כל לוח הזמנים שלנו סביב העניין הזה, כי אין לי מקום אחר להיות בו. אין לי חיים לחזור אליהם כל עוד היא שם. אין לי חיים בלי ענבר. היא המשפחה שלי, בת הזוג שלי, הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם. אין לי מה לחיות בלעדיה. אני לא מדמיין את החיים שלי בלעדיה".
הוא חושש ומודאג כל העת שמתישהו תחלוף תשומת הלב התקשורתית והציבורית, והחטופים והנעדרים - וגם האהובה שלו - יישארו מאחור. את הפוליטיקה הוא מבקש להשאיר בצד, ומתמקד בלחץ על מקבלי ההחלטות לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה, גם במחיר כואב של שחרור אסירים. "אנחנו רק רוצים שזה ייגמר עם סוף טוב, ובבקשה כמה שיותר מהר, כי הכוחות הולכים ואוזלים. מחזק שיש הרבה תמיכה - אבל שום דבר לא ישתווה לזה הם יחזרו".