ונזכור את כולם? היום שבו נפל בנו של הרמטכ"ל

גל איזנקוט, לוחם באחת היחידות המובחרות של צה"ל, נפל בקרב בעזה. הוא היה מצטרף לרשימה הארוכה של חללי צה"ל, כל אחד מהם הוא פצע פעור בלב משפחתו לנצח, ולרגע אחד, 15 דקות תהילה שאיש לא חפץ בהן - גם בליבה של אומה שלמה.

אלא שגל איזנקוט אינו רק לוחם במילואים ביחידה מיוחדת, אלא גם בנו של הרמטכ"ל לשעבר, השר גדי איזנקוט, חבר הקבינט המצומצם שמנהל הלכה למעשה את המלחמה. הייחוס המשפחתי הזה הפך את דבר נפילתו לחדשה המרכזית של הערב וביחד אתה הציב דילמה בפני עורכי המהדורות, המגישים והפאנליסטים באולפנים: איך לבודד את החדשה הזאת מבלי לפגוע בזכר יתר הנופלים?

זו לא משימה קלה, בעיקר מפני שצריך להסביר מדוע דבר נפילתו הוא חדשה מרעישה יותר - ויש הסבר.

נפילתו טומנת בחובה סיפור שהוא גדול אף יותר משניהם: חבר הקבינט שמנהל את המלחמה מפקד - גם אם בעקיפין - על המשימה שכדי לבצעה ייפול בנו. זו דרמה בכל קנה מידה - ובעיקר ליהודי, שהמעשה מתכתב בזיכרון הקולקטיבי שלו עם עקידת יצחק. אילו היינו בני דת אחרת, היינו אומרים "האב, הבן ורוח הקרב הישראלית".

וזה מורכב אפילו עוד יותר, כי אחרי כל דברי הניחומים וההספד, יש כאן גם קונטקסט פוליטי, שהרי אי אפשר היה להחמיץ את העובדה שהייתה במהדורות עוד ידיעה שקשורה לבן של אישיות בכירה, שלפחות לפי תפיסת חלק גדול מהציבור, נמצא בקצה השני של הסקאלה: לא בזה של ההתגייסות, ההקרבה והדוגמא האישית.

קשה היה גם שלא להיזכר באחד הקרבות הגדולים על תדמיתו של צה"ל, שניהל איזנקוט - האבא במהלך כהונתו, במהלכה ניתן גיבוי סמוי לחבורה שקראה בשערי בסיס הקריה: "גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר".

ועדיין, בקרב נפל גם יונתן דוד דיטש (ומן הראוי להזכיר גם את שמו) וגם הוא חלק מרשימה ארוכה וקשה מנשוא של מאות נופלים-במדים במערכה, כמעט מאה מתוכם בקרבות בתוך רצועת עזה. אז איך מבודדים מתוכה בכל זאת, מוות שיש לו יותר הקשרים אקטואליים?

התגובה התקשורתית לידיעה הייתה מעורבת. לא חלילה ביחס שלה לטרגדיה הלאומית והאישית, אלא בניסיון לבדל את הידיעה החדשותית של הערב, מבלי לפגוע בזכר יתר הנופלים. בדקות הראשונות זה עוד נאמר במפורש - בתפר שבין שש עם עודד בן עמי לתכנית חיסכון בהגשת קרן מרציאנו, כמעט כל דובר שעסק בנושא, ציין את הנופלים האחרים ואת העובדה שכל אחד ואחת מהם היו עולם ומלואו.

יחד עם זאת, ככל שחלף הזמן הפך החלק האפולוגטי הזה למינורי יותר בדיווח, שהלך והתמקד בדרך שבה קיבל האב את הבשורה, בדרך שבה עודכנו יתר חברי הקבינט ועוד.

זה היה מופע לוליינות נוראי אך מחויב המציאות, שבמידה רבה ניזון גם מהאווירה ציבורית מסוימת שנוצרה על ידי פייק ניוז, כאילו גם כשמדובר בשכול, יש אפליה בין דם לדם.

כן, ממש באותו היום סערה הרשת מציוץ של "משפיענית", מזוהה מאוד עם אישיות פוליטית בכירה. הציוץ שלה טען שבאותה שבת מדממת, נשלחו הטובות שבסיירות לעזרת הקיבוצים, בעוד בשדרות ואופקים הסתפקו בכוחות מובחרים פחות.

מעבר לכך שמדובר ב(עוד) שקר גס, שהרי לא היו דברים מעולם, קשה שלא להבחין שזו הרוח החדשה שנושבת מכיוון צייצנים שמזוהים מאוד פוליטית עם מה שהיה פעם מחנה אחד, והפך להיות מחנה של איש אחד. רוח שהתעוררה במשנה מרץ לפני ימים אחדים, אולי לכבוד שובו ארצה של האיש השני שזכה למעמד מיוחד בחדשות אמש, בזכות ייחוסו המשפחתי. אללי, איזה הבדל.