גנץ הגיע לרגע האמת, והוא לא צריך להיות שותף לתיקו המחפיר שנתניהו מנסה להשיג מול החמאס

בני גנץ מכנס מסיבת עיתונאים, בני גנץ מדבר. בהתחלה המילים חלולות: על העיניים שאינן יבשות נוכח שחרור החטופים, על גודל השעה, המלחמה הקיומית (שמסתבר עתה שהיא מנצחת בתחרות "המלחמה הקיומית ביותר מאז מלחמת השחרור", מהאנשים שהביאו לכם את הלהיטים: "צה"ל הצבא המוסרי בעולם/החזק במזה"ת", "עזה היא היעד המבוצר הגדול בעולם" - וכמובן את הסינגל שהחזיק הכי הרבה זמן בראש המצעד: "חמאס מורתע", כולל הרי-מיקס שלו: "חיזבאללה מורתע").

בארסנל של גנץ יש עוד קלישאות חבוטות - ולא לשכוח לדחוף לכל נאום "בעזרת השם", כדי להיות רלוונטי גם לציבור המסורתי. בכלל הנאומים של גנץ הפכו להיות משהו שאפשר להלחין ולשלוח לאירוויזיון. ממילא חוץ מגרמניה אף מדינה לא תעניק לנו אפילו נקודה.

נניח לרגע לקלישאות של מי שרואה עצמו מועמד מוביל לתפקיד ראש הממשלה, מועמדות שנתמכת חזק בסקרים. נניח גם לרגע לשאלה מה זה אומר עלינו שאנחנו חייבים שידברו אלינו כאילו היינו עדה של רפי שכל, וננסה להתמקד בשני הדברים שבני גנץ כן אמר. כלומר - בחלק בנאום שהיו בו גם מילים ולא רק מנגינה שנעה בין "התקווה" ל- "ירושלים של זהב".

גנץ כינס מסיבת עיתונאים כדי להסביר, לתרץ ולנמק. התקציב שעבר למרות התנגדותו (אך תחת ידיו) הוא שערורייה, חרפה כמו תקיפה של חייל צה"ל בשכונה חרדית, שמוסווית מאחורי מספרים וראשי פרקים שקצת קשה יותר להבין.

המשמעות של התקציב שעבר היא אחת בלבד: כל משפחה שעובדת לפרנסתה, כל מי שיש לו בן משפחה בסדיר שחולם להיות סטודנט, כל משרת במילואים שיש לו עסק עצמאי שהותיר מאחור - כולם ישלמו יותר. עבור מה? ובכן, אם היה מדובר על תמיכה בתינוקות של בית רבן, סהדי במרומים שהייתי מחריש, אלא שמדובר בכספי שוחד, ממש כך. אמנם שוחד פוליטי, כזה שכבר הורגלנו בו ושאינו עבירה פלילית, אבל בהחלט שוחד לשימור קואליציית ה-64 המפורסמת, ככל שרק ניתן.

גנץ הבין שמכל הביקורות שספג עד כה על חבירתו לנתניהו, ביקורות שנהדפו בקלות יחסית נוכח גודל השעה, הביקורת הזאת נוגעת כבר ליום שאחרי, היום שבו יצטרך לגייס כל קול כדי לקבל את המנדט הנכסף, שלא זכה בו עד כה.

איך מצדיקים את ההישארות בממשלה שהעבירה תקציב שהוא יריקה בפני כל אזרח ישראלי שאינו משתמט משירות צבאי או עבודה? קודם כל מצביעים נגד, אחר כך נתלים באיום הקיומי שרובץ לפתחנו ומחייב גם את היד של גנץ על ההגה.

אם כך הוא הדבר, הבה נבחן את הנסיבות: כדי להלום בחמאס נתניהו לא זקוק לגנץ. הציפייה של עם ישראל, גם של מי שהפגינו נגד נתניהו, היא קודם כל לרסק את חמאס.

ובמילה "לרסק" (דמיינו את שר הביטחון אומר אותה בשפתיים מקציפות ועיניים רושפות) הכוונה היא לכניעה גמורה ומוחלטת של חמאס, רצוי גם מעל גופותיהם של יחיא סינוואר ומחומד דף, או לפחות משהו מהדיוטי-פרי בדמות ראשו של איסמעיל הנייה.

נתניהו אולי פחדן, אבל הוא קודם כל פופוליסט שיודע היכן מרוחים המנדטים ובעיקר שועל פוליטי שמבין ששום גורם מבית (אלא אם כן מחשיבים הערות שוליים כח"כ עופר כסיף) לא יבלום אותו מטעמי פגיעה בחפים מפשע. כלומר - כדי להשיג ניצחון כמו שהבטיח, הליכוד אינו זקוק לגנץ ולאנשיו.

יתרה מזאת: בליכוד ידעים שאפשר לסמוך אפילו על מי שקוראים להחלפת נתניהו, כמו לפיד וליברמן, ככל שהדברים אמורים במאמץ המלחמתי. כלומר, הקואליציה האמיתית של נתניהו בכל הקשור ללחימה, מונה מעל למאה חברים.

מכאן מתגנב החשד אל הלב שמא נתניהו לא זקוק לגנץ כדי לנצח, אלא כדי למכור לנו כניצחון - תיקו שכולו הפסד.

נניח שנתניהו יחליט מחר להתקפל נוכח הלחץ האמריקאי (החשיפה של ברק רביד, כאן בוואלה, לפיה נתניהו הסביר לביידן שדעת הקהל בישראל לא תיתן לו לעצור, רק מוכיחה שנתניהו מבין שהפעם הוא שבוי במילותיו שלו, בהבטחות על ניצחון מוחץ ומחלט, שהציבור הישראלי לא יקבל דבר שיתפרש פחות ממנו), או אז הוא באמת יזדקק לגנץ.

אם הדברים לא היו מספיק ברורים עד כה, הרי שכדאי להבהירם: הסיבה היחידה שבגללה נתניהו צריך ממשלה רחבה היא רק כדי שתהיה לו את האופציה להתקפל.

לבני גנץ היו כמה הזדמנויות להשיג הישגים שהיו מוכיחים שהוא יותר ממריונטה פוליטית: הוא היה יכול להתעקש יותר על הוצאתה של עוצמה יהודית מהממשלה כתנאי לכניסתו - ומאחר שהיה זה גם תנאי של לפיד, נתניהו היה חייב להתקפל בסוף לנוכח הביקורת.

נניח שאת זה עוד אפשר לתרץ בכך שבשבוע הראשון למלחמה, חששו כאן כולם מפני התלקחות אזורית, פחדו שמא ראשי צה"ל נקלעו לשיתוק - והיה צורך של ממש להיכנס מתחת לאלונקה. נניח.

גם בהתחשב בהנחה הזאת, ההישג הפוליטי הבא שגנץ היה צריך להביא אל השולחן הוא שינוי סעיפי התקציב - וכאן מתגנב ללב החשש שמא גנץ פשוט לא מבין מספיק בנבכי תקציב המדינה, שלא העביר מעודו, כדי להבין עד כמה חמור ואומלל הוא התקציב שהממשלה שהוא חבר בה העבירה.

נותרנו עם הסיבה האחרונה להצדקת מהלכיו של בני גנץ והיא הסיבה האלקטורלית: גנץ נוסק בסקרים, נסיקה שמבטאת פחות את התמיכה הפרסונלית בו ויותר את הכמיהה הישראלית לאחדות. הישראלים מותשים מ-15 שנות נתניהו שאופיינו במלחמת אחים בעצימות נמוכה וקרע פנימי שהלך והתרחב.

איחוי של הקרע הזה הוא משאת הנפש של כ-80% מהישראלים: מהחלקים הפרגמטיים של הציונות הדתית ועד לחלק הציוני של מרצ. על הגל הזה נישא גנץ אפילו מבלי צורך לחתור. הבעיה היא שהוא אינו מתמודד על תפקיד הנשיא, אלא על תפקיד ראש הממשלה.

לתפקיד כזה, צריך להביא גם אופי, גם לוחמנות, גם תכנית ביטחונית ומדינית סדורה - ולא רק אוסף של קלישאות עמומות שאין מאחוריהן דבר, מלבד הרצון לשמר למשך שבוע נוסף את ההובלה בסקרים.

בעוד התמיכה בנתניהו צוללת למספר מנדטים שהליכוד לא זוכר כמוהו, נדמה שלא נפתר עדיין החלק השני של המשוואה: מי כן?

כדי לענות על השאלה הזאת צריך להגיד קודם כל "מה כן" שהוא במידה מסוימת גם "מה לא". גנץ בחר שלא להגיד "לא" להמשך כהונתו של איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי, כתנאי סף לכניסה לממשלה.

הוא בחר שלא להגיד "לא" לתקציב שכמוהו כפשע - ואם יבחר גם שלא להגיד "לא" לעסקה של חילופי כל החטופים תמורת הפסקת אש מוחלטת, הרי שהוא יגלה שהדרך מארבעים ומשהו מנדטים למשהו שבין ארבעה לארבעה-עשר, היא קצרה יותר אפילו מהנסיקה היפה כלפי מעלה.

נתניהו אולי נראה אבוד, אבל כשהוא מביט סביב, הוא יכול להיזכר באחת הסיבות שבזכותן נשאר ראש ממשלה כל כך הרבה זמן: חוסר יכולתו של המחנה היריב להצמיח מתוכו מנהיג בעל שיעור קומה (אל תתפלאו אם גם גנץ ימצא את עצמו באי השדים הפוליטי שעל חופיו משתזפים עמרם מצנע, שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ).

לא רק המלחמה בעזה מתקרבת אל צומת "טי", גם הקריירה הפוליטית של בני גנץ: הופעתו אמש הייתה אולי האחרונה שבה יכול היה להתבשם מהסקרים, להפריח קלישאות ולהיתלות באחריות שהוא מפגין.

אם יש לך אחריות, אדוני השר, שרואה עצמו גם מועמד לראשות הממשלה, הגיעה הזמן שתתחיל להראות לנו במה היא מתבטאת, למשל בהחלטה להכריח את צה"ל לנצח (בהנחה שהוא זוכר. הנה עוד קונצנזוס שצריך יהיה לפרק בזהירות, כי אין לנו צה"ל חליפי) למרות המחיר הכבד, לא רק בחיי אדם אלא גם במישור הבינלאומי.

זו לא החלטה קלה מן הסתם, אבל זה בדיוק שמבדל מנהיג מהסובבים אותו. זה הזמן להוכיח שקורצת מהחומר הנכון, כלומר: בדיוק ההפך ממסיבת העיתונאים האפולוגטית של אמש.