מאז ה-7 באוקטובר רבים מדברים על קונספציות שקרסו ותובנות חדשות. אני, שלצערי הרב, חוויתי על בשרי את אימת אותה שבת שחורה, רוצה לעשות קצת סדר בדברים.
הקונספציה הרעילה ביותר שקרסה בקול נפץ גדול היא התובנה ש"קו המחרשה הוא קו הגבול", לצערי, למרות שהקונספציה הזו התמוטטה בצורה אלימה וברורה היא עדיין חיה ובועטת בראשם של ראשי הדרג המדיני והצבאי, זו הייתה ועודנה תפיסת הגנת הגבולות הישראלית. העובדה שאנחנו, תושבי העוטף, היינו קו המגע הראשון עם המחבלים היא לא באג, היא פיצ'ר. אחד הדברים המרכזיים שהפריעו לי מימי עופרת יצוקה וביתר שאת בצוק איתן הייתה העובדה שגם בשנות האלפיים, שנים אחרי מלחמת תש"ח, צה"ל וכוחות הביטחון מצפים שאנחנו נשכפ"ץ אותם.
השם "עוטף עזה" הוא לא מקרי, אנחנו המעטפת הראשונה, שכבת המגן, בין מי שדמם מותר, תושבי העוטף, ומי שדמם קצת פחות מותר - חיילי צה"ל, ואחר כך שאר תושבי ישראל. אבל מי שמקבל את הקונספציה הזו מבין פתאום ש"תפיסת העוטף" הופכת לרחבה יותר ויותר, תושבי גבול הצפון מרגישים את זה עכשיו על בשרם.
הקונספציה הזו שקרסה באותו יום (ואם להיות כנים, היא קרסה בכל סבב וסבב), היא בסך הכל עוד שקר גדול ושמן שאנחנו, הישראלים, מספרים לעצמנו. לחמאס אין הבחנה ממשית בין עוטף עזה לבין תל אביב, חיפה או ירושלים. כולן מטרות לגיטימיות מבחינתו. קו עוטף עזה הוא קו דימיוני שאנחנו, בגיבוי הדרג המדיני והצבאי משרטטים לעצמנו.
ההגעה של מחבלי חמאס לאופקים, מרחק של קרוב ל-30 קילומטרים מקו הגבול היא דוגמה בוטה לקריסת הקונספציה הזו. מי שמפקיר את צמודי הגדר, יפקיר גם את רחוקי הגדר. וכך למשל, באותו יום מזעזע וגם אחריו, ספגה תל אביב טילים ללא הפסקה. הסדר שניסינו לארגן לעצמנו - התמוטט. מבחינת חמאס כל מה שישראלי הוא מטרה לגיטימי, המרחק מהגבול אינו שיקול אסטרטגי מבחינתם, הוא עניין פנימי ישראלי.
בואו נחזור לעשות קצת סדר, כי הוא חשוב בימים אלו, התובנה הבסיסית שאזרחים אינם שכבת הגנה של כוח צבאי, חייבת להדהד, להתקבע ולהחליף במהרה את קונספציית המחרשה והגבול. זה לא יעיל, לא מוסרי ופשוט לא נכון להעמיד אזרחים לפני הצבא.
במשך שנים הלעיטו אותנו, תושבי העוטף, בחיבוקים, הטבות ופינוקים. החוזה הבסיסי בין האזרח למדינה הוא שהוא משלם מסים והיא, בתמורה, מספקת לו שירותים ובראשם - הגנה. אלא שאצלנו, בעוטף, המשוואה הזו התעוותה לחלוטין, המדינה "שילמה" לנו בהטבות כדי שנגן על צה"ל, כדי שאנחנו נחליף אותו בעמדות השמירה שנטש באמצעות כיתות כוננות או בידיים חשופות ונהיה קו ההגנה הראשון מול הטרור, בין אם הוא מגיע אלינו כחוליות מחבלים ובין אם בירי מרגמות ורקטות.
וזה נמשך, כבר עכשיו מתחילים לדבר על תקומה וחזרה לעוטף כשהצבא הוא נוכח-נפקד במקרה הטוב ומי בכלל חושב על הסדר מדיני. למרות שהבתים ההרוסים לא שוקמו, האנשים עדיין אחוזי טראומה, ישנם פצועים וחטופים בכמות בלתי נתפסת, אבל מבחינת הדרג הצבאי והמדיני, השכפ"ץ חייב לחזור. וכמה שיותר מהר. עמדנו או לא עמדנו במטרות המלחמה, נראה שמבחינת הממשלה - התפקיד שלנו, כשכפ"ץ, הוא קריטי בשביל להגן על הקונספציה שהתמוטטה.
אחת התמונות שהטרידו אותי במהלך הסבבים השונים הייתה לראות אזרחים בעוטף מסתובבים עם כפכפים ובגדים קצרים ליד חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. חיילים היו מגיעים לגזרה עם כלי רכב ממוגנים, אבל אנחנו היינו נוסעים על אופניים. איזה דיסוננס מטורף בין הסיכון שהצבא מעריך שיש ובין האשליות שהדרג המדיני ואותו דרג צבאי מוכרים לנו. נראה שכל הקונספציה כולה מתקודדת באותה תמונה הזויה של חייל ממוגן מול ילדים מתרוצצים בבגדי קיץ.
ואולי זה הזמן לבקש מחסידי הקונספציה הזו, בעיקר בדרג הצבאי והמדיני לממש אותה בעצמם, לקחת את משפחתם ולעבור לעוטף עזה, לקו הראשון, ליישובים צמודי הגדר. לראות איך זה מרגיש כשיש חשש עמוק שמתחתיך יש מנהרה, שעל קו הגבול עומדת עמדת חמאס ושביישוב שלך, שצמוד לאחד הגבולות האלימים באזור, אין חיילים ואתה, ובני משפחתך הם שכבת ההגנה של צה"ל.
ומה עכשיו? אנחנו כבר לא יכולים להיות המגן האנושי של צה"ל יותר, למעשה, מעולם לא יכולנו או בחרנו בזה, זה תפקיד שנתפר מתחת לאף שלנו, ללא הסכמה או דיון. היינו סוכנים משוטים של קונספציה שלא הבנו עד הסוף, שלא לקחנו בה חלק, שפעלה נגד האינטרס הבסיסי שלנו לחיות חיים נורמליים.
החוזה חייב לחזור לבסיס: צבא מגן על האזרחים שלו ולא להיפך. ילדים קטנים, נשים הרות, אזרחים ותיקים ולמעשה כל אזרח שאינו חייל או שוטר לא צריכים להוות שכבת הגנה של אף צבא. זה הבסיס לדיון העקרוני של שיקום עוטף עזה. האם זה יהיה בדחיקה משמעותית של הגבול קילומטרים לתוך הרצועה? האם בפינוי העוטף לאיזורים שצה"ל יכול להגן עליהם בצורה יותר יעילה או אפילו לתת להם התראה קצת יותר משמעותית? אני לא יודע, אני יודע שהקונספציה הזו, שקו הגבול הוא קו המחרשה, התנפצה בצורה האלימה והקטלנית ביותר. נירמול שלה, וקבלה של אותה תפיסה רעילה היא המתכון לסבב הבא שמתבשל במשרדי ומנהרות החמאס. מי שרואה באזרחים שלו שכבת הגנה לצבא יתעורר בבהלה לאירועים דומים ל-7 באוקטובר.
סיני גז הוא תושב מושב נתיב העשרה שבעוטף עזה