מסיבת העיתונאים של שלושת הטנורים ביום רביעי בערב הייתה תצוגת תכלית מרהיבה של אי כשירות לניהול מדינה. בני גנץ הוא היחיד שלא פטפט שם את עצמו לדעת ועשה מאמץ אמיתי לא למרוח את הציבור בספינים ולא לשקר. שני האחרים, שכמעט ולא מדברים זה עם זה (גנץ הוא המתווך ביניהם), המשיכו להתחרות ביניהם בהצהרות רהב, איומים חלולים והבטחות סרק.
כזכור, נתניהו בילה את השבועות הראשונים של המלחמה בתוך בועה אטומה. הוא הסתפק בהצהרות מוקלטות מראש, בלי שאלות וללא מגע יד אדם זר, שהוקרנו בפניה של אומה מוכה והלומת קרב מדי כמה ימים בפריים טיים. אם זה היה תלוי בו, כך זה צריך להיות וכך זה צריך להשאר. למרבה המזל, זה כבר לא תלוי רק בו. כשבני גנץ הצטרף, הוא סירב לשתף עם זה פעולה והחל לכנס עתונאים ולענות על שאלות. אחרי גנץ, אימץ את המנהג החשוב הזה גם יואב גלנט. ענה לשאלות ואפילו נשאר בחיים. לנתניהו לא נותרה ברירה, והוא הצטרף. נוצר הנוהג של אירוע משולש פעם או פעמיים בשבוע, עם שאלות ותשובות.
מסיבת העתונאים השבוע היתה טעות. הנהגה סבירה היתה מבינה שאם יש מועד אחד בו אסור לדבר פומבית, הרי זהו בדיוק המועד בו הם התכנסו לדבר פומבית. כשעיסקת חטופים דרמטית שעוצרת את נשימתה של אומה שלמה תלויה על חוט השערה, עדיף לשתוק, במקום לחגוג בטרם עת. כשהצד השני לעיסקה הזו הוא פסיכופט ברברי רצחני שמטרתו העיקרית היא קניית זמן יקר לו ולחבר מרצחיו, צריך לסתום את הפה, להגדיל את הלחץ הצבאי, לתת לנושאים ונותנים לסגור עניין ולא לזוז עד שזה קורה. לא לטלטל את הסירה, לא לנער את העץ, לא להתרברב ולא להתחייב.
זה מה שקורה כשראש המדינה חושב יותר על עצמו, על תדמיתו ועל הישרדותו, מאשר על האינטרסים החיוניים ביותר של המדינה. נהוג להגיד על הישראלים שהם מסיימים מהר את ענייניהם כדי "לרוץ לספר לחבר'ה". כאן חזינו במקרה בו הם רצו לספר לחבר'ה לפני שסיימו. במקום לספור את הכסף במדרגות, הם התגלגלו מכל המדרגות. כל הערב הם הבטיחו וסיפרו ופירטו, נתניהו אפילו הקריא מהכתב את הסעיף הקשור בצלב האדום כדי להוכיח שהוא כן יבקר את החטופים. כעבור שעה, התברר שאין בכלל סעיף שמחייב את הצלב האדום לבקר את החטופים ושהעיסקה כלל לא נחתמה.
בינתיים, נקלעו נתניהו וגלנט, באותו אירוע ביזארי, לקטטת הצהרות ומאזן אימה של איומים. כשגלנט אמר שמנהיגי חמאס חיים על זמן שאול, מיהר נתניהו להשוות ולעלות. חדי העין והאוזן בוודאי הבחינו שהוא כלל לא נשאל על זה, אבל הוא לא היה מוכן להניח ליריבו השנוא לקבל את הכותרת של הערב. אז הוא אמר משהו אפילו בוטה יותר: "הנחיתי את המוסד", אמר בבריטון ההוא, "לחסל את כל ראשי החמאס באשר הם". כפיים.
באותו זמן היה המונחה, ראש המוסד דדי ברנע, בקטאר. מקום שמארח גם את כמה מראשי החמאס. מעניין אם ההצהרה תפסה אותו בדיוק כשהחל לחנוק את חאלד משעל, או קצת קודם. כך או אחרת, רגעים ספורים לאחר שהשלישיה התפזרה, התברר שהעיסקה מתעכבת. סנוואר הכניס עדר קטן של עיזים לסלון הדחוס ב-237 חטופים. אנחנו נשארנו עם עננה של אוויר חם בו היו פעם איומים ריקים, מתפוגגת מעל ראשנו באפילת הלילה המסוייט. כל שנותר הוא לחשוב מה עובר על המשפחות המיוסרות של החטופים.
סנוואר הוא פרטנר מהגהינום. כשאתה נושא ונותן איתו, אתה אמור לדעת ששום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר, וגם אז זה לא סופי. את מסיבת העתונאים צריך היה לכנס אחרי שמגיע החטוף האחרון של העיסקה. לא דקה אחת קודם. כשאת המשלוח יקר המציאות שאתה צריך לא הזמנת מוולט, אלא מהשטן בכבודו ובעצמו, הנחת העבודה היא שכל מה שצריך להשתבש, ישתבש, וכל הזדמנות למרוט את עצביך ולסחוט ממך עוד תמורה, תנוצל.
ביום חמישי בבוקר התחדשו המגעים. בעוד המשפחות מורטות את מה שנותר משערן, המתינו כולם למוצא פיו של שר החוץ הקטארי. אחר הצהריים התברר שזה כנראה יקרה מחר. מיד פתחתי בתפילה שהם לא יכנסו מסיבת עתונאים נוספת בערב.
חוץ מקטטת בוץ על קרדיטים וכיבודים, היתה למסיבת העתונאים מטרה נוספת: הצגת האליבי של שני אלה שעיכבו את השגת העיסקה ביותר משבוע ימים. אני מתכוון לנתניהו ולגלנט, כמובן. כי אותה עיסקה בדיוק (עם הבדל זניח ושולי אחד) היתה על השולחן גם ביום שלישי שעבר, עת כונס קבינט המלחמה לישיבה דרמטית. כפי שפורסם בעמודים האלה, בישיבה הזו הוחלט לא להחליט. יחסי הכוחות היו ברורים: ראש המוסד דדי ברנע, שהביא את העיסקה, היה בעד. בני גנץ היה בעד. גדי איזנקוט היה בעד. אריה דרעי (למרות שאינו מצביע) היה בעד. רון דרמר היה בעד.
מי התנגד? יואב גלנט התנגד וזכה לגיבוי של הרמטכ"ל, הרצי הלוי. הם טענו שהמשך לחץ על חמאס ישפר את תנאי העיסקה ונוכל להשיג משהו יותר טוב. זה היה לילה דרמטי מאין כמוהו. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה בחייו של בני גנץ בה הוא צעק. יש כאלה שנשבעו ששמעו אותו בכל רחבי הקריה. גם איזנקוט צעק. נתניהו התלבט, התחבט ובסוף החליט לא להחליט. הוא מצא פתרון ביבי קלאסי: "אני אתקשר לביידן ואבקש ממנו ללחוץ על קטאר שיוסיפו עוד 20 אסירים, נתכנס כאן שוב מחר", אמר לשרים. גנץ ואיזנקוט רצו לחנוק אותו, אבל הם מנומסים אז לא עשו כלום. גלנט רוצה לחנוק אותו עוד מהבית, אבל מתאפק בינתיים.
נתניהו אכן דיבר עם ביידן, אבל לא כינס את קבינט המלחמה "למחרת", כפי שהבטיח. בינתיים הגיע יום חמישי (בשבוע שעבר) וההזדמנות חמקה. היא חזרה על עקבותיה בסוף השבוע וכך הגענו לאן שהגענו. כשקבינט המלחמה אישר השבוע את המתווה החדש, איזנקוט לא הצליח להסתיר את תיסכולו: יכולנו לאשר את זה בשבוע שעבר, אמר לשרים, לך תדע מה עבר על החטופים בשבוע הזה.
ולכן, כשגלנט הצהיר בקול גדול שהלחץ שהופעל במהלך השבוע האחרון זירז את העיסקה, הוא לא אמר אמת. אותו כנ"ל לגבי נתניהו. לא היתה שום סיבה לדחות את העיסקה בגילגולה הקודם. יכול להיות שנתניהו רגיל לפרוצדורה הזו. כזכור, לאחר שאהוד אולמרט סירב לחתום על עיסקת שליט ופרש, היו לנתניהו שתי הזדמנויות לחתום על עיסקה דומה (גרועה קצת יותר). בראשונה סירב, בשניה הסכים. אז נכון, צודק מי שיטען שגם אם העיסקה היתה מאושרת בשבוע שעבר, היא היתה כנראה נתקלת בקשיים שנתקלה השבוע. אבל גם בתסריט הזה, היינו מרוויחים שבוע. כשמדובר בחייהם של ילדים קטנים, תינוק בן 10 חודשים, יתומה בת 3, נשים וקשישים וחולים וזקנים וכולם אזרחים שנחטפו ממיטותיהם בשבת בבוקר ונתחבו לתוך מנהרות אפלות בזירה מופצצת ובוערת, כל דקה חשובה.
המשפט הבא קשה לניסוח, קשה לכתיבה וקשה אפילו למחשבה, אבל בבסיסו הוא נכון. יש שני אנשים שמשחקים עכשיו על זמן. יש שני אנשים שצריכים זמן. צריך לעשות הבדלה עצומה בין שני האנשים הללו. אחד הוא השטן בהתגלמותו. פסיכופט קנאי ורצחני שאסור לישראל לנוח ולשקוט כל עוד הוא נושם. השני הוא ראש ממשלת ישראל. הוא גם ראש הממשלה שלי. שניהם, יחיא סנוואר ובנימין נתניהו, מאמינים שאם יעבור מספיק זמן, הם יכולים לשרוד את האירוע הזה. כאן קבור ניגוד העניינים המהותי, המחריד, בו נתון נתניהו. זוהי הסיבה שבגינה אני טוען מהרגע הראשון, שהאיש לא כשיר לניהול המלחמה לאור האינטרסים הצולבים הללו.
דוגמה לגרירת הרגליים ובזבוז הזמן, היא הקצב בו פועל צה"ל בתמרון הקרקעי. צה"ל היה כבר מזמן צריך לעבור דרומה. "גלנט מאמין שהוא במלחמת מאה השנים", אמר לי השבוע גורם בכיר המקורב לדיוני הקבינט, "הוא בטוח שיש לו שנים להכריע את חמאס, הוא אומנם דוחק קדימה כל הזמן, חותר למגע ודוחף, אבל הוא לא מבין את השעונים. הוא לא מבין את הזירה הבינלאומית, את העייפות, את הכלכלה, את האמריקאים, את ההגיון המסדר והטבע שיעשה את שלו. אין לגלנט את הזמן שהוא חושב שיש לו".
הבעיה היא לא גלנט. הבעיה היא נתניהו. צה"ל דוחק כבר מזמן לעבור דרומה. לא חייבים להתנפל מיד על חאן יונס, העיר המלבבת בה נולדו מחמד דף ויחיא סנוואר. יש את מחנות המרכז, יש את רפיח, יש מה לעשות כדי לקצר זמנים וטווחים ולהגדיל את הלחץ על חמאס. לתת לסנוואר להתחיל להריח את מנועי המרכבות של צה"ל. אבל ראש הממשלה נתניהו מעכב. ככל שאני מבין, גם גנץ ואיזנקוט סבורים שהיה צריך לעבור דרומה מזמן. שאפשר לעבוד במקביל. בינתיים, זה לא קורה. את מי זה משרת? בעיקר את הצורך של נתניהו להאט קצב, למשוך זמן, לבנות על הזכרון הקצר של הציבור ועל יכולתו המופלאה, בסיועה הארטילרי של מכונת הרעל, למצוא על מי אפשר להטיל את האשמה. כרגיל.
לא הכל שחור. ישראל ספגה את הקשה במכותיה, את החמור באסונותיה בזמן המודרני, אבל היא עוד עומדת על רגליה, חיה, בועטת ונלחמת כפי שאף מדינה בעולם לא יודעת להילחם. אסור לנו לשכוח את זה לרגע. החברה הישראלית שרויה בתוך אירוע לא אנושי מתמשך. לא רואים את סופו. ההתמודדות עם כל כך הרבה יגון, עצב, סבל וייאוש, יחד עם המקבץ הבלתי אפשרי של החטופים, סיפורי המשפחות, היתומות והיתומים, הסבתות והסבים, היא סוג של מלחמה אבודה. העובדה שכל זה קורה כשחמאס לא מראה סימני כניעה ונסראללה לא מפגין סימני רגיעה, לא מוסיפה עידוד. הברכה הקבועה ההיא של אביגדור ליברמן, "שום דבר טוב לא מאיים עלינו", מתגשמת עלינו עכשיו על סטרואידים.
ואחרי שאמרנו את כל זה, מצבנו כלל אינו רע. אולי להיפך. בדיוק כמו במלחמת יום כיפור, צה"ל הפך את הקערה במהירות. נבואות הזעם ההיסטריות על מה שחמאס עלולה לעולל לנו בתוך עזה, נקברו בהריסות של נביאיהן. התמרון הקרקעי נראה טוב, הביצועים מצויינים. כל רגע יכול לקרות אסון, או פיגוע קשה, או תקלה מבצעית חמורה, אבל זה חלק מכל מלחמה. בתכל'ס, עוצמתה של ישראל מתגלה עכשיו לעיני כל. התיאום בין חיל האוויר, הארטילריה, חיל הים וצבא היבשה, קרוב למושלם. המודיעין, שכשל את הקשה בכשלונותיו ב-7 באוקטובר, חזר לעצמו במהירות ומספק מידע יקר מציאות בזמן אמת. יש תאונות, יש הרוגים ופצועים מירי דו צדדי, זה קורה בכל המלחמות, אבל המכונה עובדת.
במכונה הזו, יש גם לב ונשמה. הרוח הישראלית מתגלה במלחמה הזו בשעתה הגדולה ביותר. מתברר שסנוואר הצליח הצלחה מסחררת במאמץ ההפתעה, הצליח הצלחה מסחררת בהתקפה עצמה, אבל נכשל כשלון חרוץ בכל השאר. כל הנחות היסוד שלו קרסו: הוא לא הצליח לגרור פנימה את ערביי ישראל. הוא לא הצליח לגרור פנימה, בינתיים, את הפלסטינים ביו"ש. נסראללה נתקע על הגדר, רגל פה ורגל שם, חוטף מכות רצח על בסיס יומי ומאויים על ידי עוצמה אמריקאית אדירה שלא הוצבה מולו כדי להשתזף.
גם הנבואות על מותו בטרם עת של צבא המילואים הוזמו. לא דובים ולא זבובים. לא כולם באו, הרבה יותר מכולם באו. יש יחידה בשם "עוף החול" של טנקיסטים שליחם נס מזמן, כאלה שכבר היו אמורים להגיע לגריטה, שועלי שלשום עם לחץ דם גבוה, שמתמרנים עכשיו על טנקים זקנים אפילו מהם בתוך עזה. החברה הישראלית לא קרסה, הרוח הישראלית לא נפלה, גם הכלכלה הישראלית לא תתרסק (אלא אם כן סמוטריץ' חדל האישים ימשיך להתעקש).
גם בזירה הבינלאומית המצב אינו נורא כל כך. נכון, האנטישמיות הרימה ראש, הצביעות משתוללת, אבל העובדות הן שבינתיים לא ננקט נגד ישראל שום צעד, לא במועצת הבטחון ולא באו"ם, אין סנקציות באופק, אף מדינה לא ניתקה יחסים, המפרציות לא הולכות לשום מקום, גם הסיפור עם מצרים וירדן מחזיק איכשהו. אז ארדואן נתן את הנאמבר שלו. יעבור לו. לישראל יש עדיין חלון לפעולה (אם כי, לא לעוד הרבה זמן), והכל בטל בשישים מול המחוייבות העצומה, מרנינת הנפש והמרגשת של קשיש בן 81 בשם ג'ו ביידן, אדם שאוהב אותנו ללא תנאי. נשיא שחטף מקלחות של רותחין וצוננים מחסידיו השוטים והעקרביים של נתניהו על בסיס כמעט יומי אבל לא התרגש מהם. יש לו על הראש את מכונת הרעל של טראמפ, הוא די רגיל. שתי המכונות הללו יכולות לכרות ברית מכונות תאומות. עכשיו ביידן הוא צוק איתן שעומד לצידנו, אף על פי כן ולמרות הכל. אסור לשכוח שזה הנשיא הדמוקרט האחרון עם הסנטימנט הפרו-ישראלי המובהק, המולד, הטבעי הזה. אחריו, המבול. אם ישראל תמשיך ללכת לכיוון של סמוטריץ', בן-גביר וקנאי הדת המשיחיים, בעימות הבא נצטרך לחזר על פתחים אחרים, כמו צפון קוריאה.
ואחרי שאמרנו את כל זה, חובה לעדכן: ככל שחולפים הימים ומתבררים הפרטים, הולך ומתגלה לפנינו הקרחון הענק, המבהיל, של המחדל. בעיתוי מצמרר של 50 שנה ויום אחד, חזרה ישראל לקונספציה ההיא של יום כיפור 73, רק בעצימות גדולה הרבה יותר.
כאז גם היום, היו כאלה שהתריעו. היתה אחת שכתבה על זה עבודת מחקר. היא טענה שהולכת להיות מלחמה, היא הציגה ראיות, היא הוכיחה. היא ערכה מחקר אפילו על ביטויים לשוניים ופסוקי קוראן מסויימים שנאמרו בחוגים כאלה ואחרים ואפילו בפומבי, ומצביעים על מלחמה. היא גם נקבה בעיתוי המדהים של חמישים שנה בדיוק אחרי יום כיפור. הבעיה היא, שהדרגים שמעליה היסו אותה. "הזיות", אמר קצין אחד, "דמיונות", הודיע שני.
הקצינה הזו לא היתה לבדה. היו סימנים מעידים רבים. אי אפשר לפרט אותם כרגע, אבל שלושה סימנים מעידים משמעותיים מאוד, כל אחד מהם מבשר על מלחמה אפילו אם הוא מופיע לבדו, הופיעו בימים שלפני המלחמה. כל הסימנים הללו עורבבו, נותחו והושלכו. לכל סימן כזה, היה מה שמכנים בסלנג המודיעיני "סימן מרגיע". כלומר דבר והיפוכו. בדיעבד, הסימנים המרגיעים לא היו מרגיעים ואילו הסימנים המעידים היו עדים מומחים, אמינים ויציבים. בניתוח בדיעבד, שרשרת המאורעות שהובילו ל-7 באוקטובר היא טרגדיה בלתי נתפסת שהיתה יכולה להימנע בקלות, עם קצת יותר תשומת לב, קצת פחות יהירות, קצת יותר זהירות. אני מניח שאת האחראים העניין הזה ייסר עד יומם האחרון. אין לקנא בהם. אבל הסוסים כבר ברחו מהאורווה. את הנעשה, אין להשיב. את המתים כבר קברנו (יש עוד 11 נעדרים) ואת החטופים אנו מקווים להשיב. מתישהו נצטרך להתחיל במלאכת התיקון. הסעיף הראשון שלה יהיה פשוט: הוצאה מחוץ לחוק של המילה "מורתע", בהטיותיה השונות. לא עוד.
פוליטית, קורים דברים. כולם מדברים עם כולם. איתמר בן-גביר הפך את שעון החול. יש לו קייס. הוא לא היה חלק מהקונספציה והוא תבע לחסל את ראשי חמאס מהרגע הראשון. בן-גביר הוא שועל פוליטי. כשיריח את הסוף, ישתדל להיות זה שיוריד את השאלטר. הבעיה היא, שהוא לא לבד במשחק הזה. בסביבתו יש גם מודיעין לפיו אלמוג כהן בודק אפשרות לפרוש ולהקים מפלגה נפרדת עם טיפוסים כמו "הצל".
יש גם את החרדים, יש גם את כיסי ההתנגדות (המלאים) בליכוד. יש את הציבור. יש את תחושת הגועל והמיאוס ממעלליה של ממשלת הקנאים הנוכחית. את הזוועה לנוכח חדלון האישים בניהול המדינה בשעת חירום. גילינו, להפתעתנו, שאם אתה מחסל את השירות הציבורי, מציף אותו במינויים ירודים, בחברי מרכז חסרי כישורים, במקורבים, נהנתנים, גוזרי קופונים ועכברי ביבים, מה שאתה מקבל זה מדינת עולם שלישי. את כל זה נצטרך לתקן.
בחרתי לסיים את הטור הזה בדברים שאמר יצחק אילן בתכנית "זמן אמת" שהוקדשה לחמאס בעזה. התכנית שודרה בכאן 11 לפני קצת יותר משלוש שנים. אילן היה סגן ראש השב"כ. גדול החוקרים מאז ומעולם בארגון הזה. איש ימין אידיאולוגי קשוח, אמיתי, חסר פשרות. איש עם לב ענק, הגיון בריא ואהבת אין קץ למדינה. אני שם כאן מקבץ ממה שאמר באותה תכנית:
"אני חושב שבמערכה הבאה מול חמאס אנחנו צריכים להגיע להכרעה, ולא להרתעה. שלוש המערכות האחרונות שלנו בעזה דומות. הכי גרועה מהן היתה האחרונה (צוק איתן). כי היא נמשכה 51 ימים. כי היא כללה ירי לתל אביב וירושלים. כי שדה התעופה שלנו נסגר בגלל הטילים. לכן זו היתה מערכה גרועה ביותר".
"המדינה מפקירה את האזרחים שגרים בעוטף עזה. אני רוצה לראות את השרים שמכריזים שזה לא מרגש אותם, שיגורו לא חודש, לא חודשיים, יום אחד בעוטף עזה. נראה איך הם יגיבו. הם עוברים גהינום. שמעת אותי? והמדינה מחוייבת להגן עליהם". בדבריו אלה התייחס אילן לאמירות של שרים כצחי הנגבי ומירי רגב, שנתפסו כמזלזלות מול הסבל של תושבי העוטף. כשנשאל בראיון רדיו אם הוא נותן סיכוי להסדרה ארוכת טווח עם חמאס, ענה אילן כהרגלו, בתשובה חד וחלקה: "לא. אין לזה שום סיכוי. שום סיכוי. הם לא מכירים בנו, הם רוצים בהשמדתנו, איזה הסדרה אתה רוצה לעשות איתם?".
אולי, שאל המראיין, לדחות את המלחמה הבאה בכמה שנים. "השאלה היא אם זו המטרה. לא תמיד דחיה זה דבר טוב. לפעמים צריך לקבל החלטה שאתה לא דוחה יותר את הבעיות, אלא מטפל בהן. במערכה הבאה עם עזה אנחנו חייבים להגיע להכרעה, לא להרתעה". כשנשאל מה זו הכרעה, השיב: "הכרעה זה לרסק את הארגון הנקרא חמאס. לגמרי. לאסור את המפקדים או להרוג אותם. כל מי שנותן הוראות להרוג אזרחים ישראלים, דינו אחת מהשניים: בכלא, או מתחת לאדמה".
הוא נשאל כמה הרוגים הוא צופה במערכה הזו, והשיב: "אני לא צופה שום דבר. אין מלחמות בלי אבדות, ואם מדינה רוצה לעשות מלחמה עם אפס חיילים הרוגים, זה אומר שהיא לא רוצה לעשות מלחמה".
זו היתה דעתו של אילן כל חייו. הוא היה עקבי. כשנשאל פעם ע"י שר הבטחון בנימין (פואד) בן אליעזר, בטרם יצאה ישראל למבצע "חומת מגן", מה יהיה המחיר בחיי חיילינו, ישב אילן בחדרו של השר ושמע קצין בדרגת תא"ל, במדי צה"ל, אומר ש"יישפכו נהרות של דם וייהרגו מאות חיילים". הוא כחכך בגרונו ואמר: "עם כל הכבוד, אני חושב אחרת. אם נדע להפעיל עוצמה ולהיות חכמים, יהיו לנו אבידות אבל הן לא יהיו קשות מדי".
נבואתו בעניין חומת מגן התגשמה. כשצה"ל מקבל משימה ומטרה מסודרת הוא מכין תכנית ומבצע. כמעט תמיד. כך היה בחומת מגן. כך עכשיו, לפחות בינתיים, בחומת מגן בעזה. הבעיה היא, הדרג המדיני. אילן נפטר מקורונה, לאחר השתלת ריאה, לפני קצת יותר משלוש שנים. לפני מותו הספיק להצטרף ל"כחול-לבן" של גנץ (וגם לפרוש ממנה). דעתו על נתניהו היתה לא שונה בהרבה מדעתי. הוא היה עוד הוכחה חיה (לצערי, כבר לא) שאין שום קשר בין ימין אידיאולוגי אמיתי לבין פופוליזם צרוף, שרלטנות פוליטית ונרקיסיזם חולני.