אחת הסוגיות הכואבות במציאות הקשה שבה אנו מצויים, היא הקבורה מחוץ לגדר של חללים שחיו כישראלים, שירתו בצה"ל, שייכים בדרך כלל ל"זרע ישראל" (מי שיש לו שורשים יהודים, אבל אמו אינה יהודייה ואינו יהודי לפי ההלכה) - אבל לא התגיירו, או שלא השלימו את תהליך הגיור הארוך והמתיש שלהם.
מה שהכי כואב כאן הוא שכמו בסוגיות אחרות בענייני דת ומדינה - כשרות, גיורים, נשים עגונות ועוד - יש פתרונות הלכתיים ברורים לבעיה. אלא שהרבנות ונציגיה, בין שמתוך בורות ובין שמתוך נטייה להתבסס על עמדות מחמירות, נמנעת מהם.
באירועי השבת השחורה של שמחת תורה בשבעה באוקטובר, בלט המקרה של אלינה פלחטי, שזכה לתהודה רבה והפך לסמל לעוול שעושה הרבנות ולחוסר רגישותה בעניין כואב זה. אלינה, שהיתה בת לאב יהודי ולאם לא יהודייה, עלתה לישראל במסגרת חוק השבות כשהיתה בת שנה וחצי, התגוררה בבית שאן והתגייסה לצה"ל, שם שירתה בגדוד 405. במהלך שירותה הצבאי התחילה בתהליך הגיור, אבל לא סיימה אותו עד שנרצחה.
תיעוד: המבלים במסיבת הטבע
בשבת השחורה היא היתה במסיבת הטבע ברעים, ושם נרצחה ולקח זמן רב לזהותה. נציג הרבנות בבית שאן לא הסכים בשום פנים, למרות תחנוני המשפחה, לקבור אותה בתוך בית הקברות, אלא רק מחוץ לגדר כפי שקוברים לא יהודים. קדיש לא נאמר עליה. במודעת האבלים לא נכתב שיושבים שבעה.
אמה של אלינה, אולגה, ניהלה מאבק ציבורי מתוקשר להפלת הגדר. בשל פעילותה התקיים על כך דיון בוועדת הקליטה של הכנסת. נציג הרבנות הראשית, הרב אליעזר שמחה וייס, הודה שבחברה קדישא בבית שאן פעלו "בלי שכל", אך סירב לדרוש שהרבנות הראשית תוציא הנחיה ברורה בעניין. בינתיים הרב של החטיבה, הרב משה אייכל, גייס לעניין את הרב עידו פכטר, שארגן טקס שבו נאמר על אלינה קדיש בנוכחות מניין. בעקבות הביקורת הקשה, המועצה הדתית בבית שאן החליטה על הורדת גדר המתכת שמפרידה בין בית העלמין לחלקת הספקות, ועל הנמכת חומת הבטון שמפרידה ביניהם. על החומה הנמוכה שתישאר ימקמו צמחייה, כך שההפרדה הקיימת כמעט לא תורגש.
מה שמעניין כאן הוא שבהלכה קיימים מספיק קולות שמאפשרים קבורה רגילה במקרים מסוג זה. הבה נבחן כמה כיוונים כאלה.
הגמרא במסכת גיטין דף ס"א, עמוד א' אומרת: "תנו רבנן [=שנו חכמים]: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום". רש"י מסייג את הדברים וכותב: " עם מתי ישראל-לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל". לעומתו, הר"ן (רבינו ניסים) אומר שמדובר גם בקבורה זה לצד זה, אבל לא ביחד.
במלחמת השחרור נשאל הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, לגבי קבורתו של חייל בריטי לא יהודי שהתנדב לשרת בצה"ל. הרב גורן פסק כי מאחר שהחייל מסר את נפשו למען העם היהודי, יש לקבור אותו בבית הקברות היהודי. אבל בשל העובדה שבני משפחתו נוצרים, ואולי ירצו להציב צלב על הקבר, צריך לקבור אותו בחלקה נפרדת (הרב שלמה גורן, "בעוז ותעצומות - אוטוביוגרפיה", ידיעות ספרים, 2013, עמ' 153-152). לגבי מי שהוא מ"זרע ישראל" פסק הרב גורן שברור שיש לקברם כרגיל (הרב שלמה גורן, תנובת הגורן כרך ב', האידרא רבה וידיעות ספרים, תשע"ב, סימן ע"ט).
הרב יהודה שביב פוסק שדברי הגמרא שיש לקבור יהודים ולא יהודים "מפני דרכי שלום" הם הנחיה מלכתחילה, וכי אי קבורה רגילה היא בוטה ומעליבה והיא ההפך מ"דרכי שלום" (הרב יהודה שביב, "הנאהבים בחייהם! - ובמותם? תחומין י"ד, תשנ"ד, עמ' 320). הרב הראשי לצה"ל לשעבר, הרב ישראל וייס, קבע בעקבות הוראתו של הרב מרדכי אליהו כי כל אדם שעשה מעשה אקטיבי שביטא את רצונו להיות יהודי (כמו התחלת תהליך גיור), יש לקברו כרגיל.
לסיכום אפשר לומר כי כמו בקונפליקטים רבים אחרים, אמיתיים או מדומים, מה שחסר בעולם הרבני לעתים קרובות הוא גישה מתונה, רגישות אנושית ושכל ישר.
הכותב הוא חוקר ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן