מתקוטטים על שאריות: בלשכת נתניהו מתחילים להריח את הסוף

את קבינט המלחמה אפשר לחלק לכמה קבוצות. יש "הגנרלים" נגד "האמריקנים". בני גנץ, גדי איזנקוט ויואב גלנט מחד, בנימין נתניהו ורון דרמר מאידך. אריה דרעי סוג של מתווך ביניהם. אבל יש חלוקה נוספת. יותר נכון, ציר עימות בולט: מצידו האחד גלנט. מצידו השני איזנקוט. גנץ, כרגיל, לא רב עם אף אחד. נתניהו, כרגיל, מתלבט ומתחרט ומתהפך ומסתבך בין כולם. דרמר אינו פקטור ומעולם לא היה. תפקידו המקורי, לסכסך בין ישראל למפלגה הדמוקרטית, נשכח מזמן. הוא סוג של יועץ לנתניהו. בואו נהיה אופטימיים, דרמר הוא הכלאה של קיסינג'ר וביסמרק, יחסית למה שיש לנתניהו בלשכת העולב שלו.

העימות המתוקשר השבוע ניטש סביב עסקת שחרור החטופים. היה צריך לקבל החלטה. נתניהו פחד לקבל החלטה, תעמידו פני מופתעים. גלנט התנגד. הוא נאמן לתדמיתו (הכוזבת) כ"סוס דוהר", והוא רוצה להמשיך הלאה בעזה. ככל שנהדק את העניבה סביב צווארו של סנוואר, כך העסקה תהיה טובה יותר. אגב, אני לא בטוח שגלנט טועה. אבל אני גם לא בטוח שהוא צודק. אני כן בטוח שחמאס מחזיק ב־240 חטופים, רובם אזרחים שמדינתם בגדה בהם בגידה בנסיבות מחמירות. חלק גדול מהם ילדים. ביניהם תינוקות. ונשים. וקשישות וקשישים. ומכאן נגזרת הדילמה, אחת הכבדות שקמה מאז ומעולם.

מול גישת גלנט ישנה גישת איזנקוט. אם נבדוק את הרקורד הצבאי של שני אלה, אחד מול אחד, זה מול זה, בדיקה מקצועית נטולת פוזות, נגיע למסקנה שדווקא זה שנראה פחות סוס דוהר, דהר הרבה יותר. במקרה שלפנינו, איזנקוט חושב שצריך ללכת על עסקה בכל הכוח. הבעיה היא שההזדמנות האמיתית לעסקה היתה מזמן. מיד אחרי הכניסה העוצמתית לעזה. סינוואר היה בהלם מסוים, וההצעה המקורית הייתה טובה בהרבה מזו שהוצעה עכשיו. מה גם שעם הימים והשעות התנאים לא משתפרים, אלא להפך: 80 חטופים הפכו ל־50, שלושה ימי הפוגה הפכו לחמישה, פתאום סינוואר הוא זה שיקבע את זהות החטופים וכו'.

יכול להיות שכל העימות המתואר כאן מיותר. יכול להיות שסינוואר לא בשל עדיין. הוא עוד בשלב המשחק המוקדם. אנחנו שואפים לסיום. אני מעריך שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, הרבה יותר קרוב לצד שלנו. במצב הדברים, צריך פשוט להמשיך הלאה, בכל הכוח. בלי לראות בעיניים.

בלשכת נתניהו מתחילים להריח את הסוף. יש שם שתי קבוצות שמתקוטטות זו עם זו, על שאריות. אין שם אף אחד שמאמין שהחגיגה הזו תימשך. ליואב גלנט הם קוראים עכשיו "בן גביר החדש". הם מתכוונים להדלפות מהקבינט. יוסי כהן, לשעבר ראש המוסד, כבש לעצמו מקום בצמרת תדרוכי הטינוף. למה? סתם. הוא כריזמטי, הוא נראה כמי שעלול לרשת את המנהיג, הוא מופיע הרבה בטלוויזיה, אז הגיע הזמן לערוף אותו. על הדרך, הם הצליחו לייצר, כהרגלם, מבנה בלתי אפשרי של ניהול שאף אחד מבין מרכיביו לא מבין מי אחראי, על מה ולמה.

גורם ביטחוני בכיר מאוד לשעבר אמר לי השבוע משפט סתום: "אני בכלל לא מבין למה סינוואר חי עדיין". אולי כי לא הצלחנו להרוג אותו? ניסיתי. "תבדוק את עצמך", הוא הציע לי. לדבריו, המו"מ לשחרור החטופים בלי סינוואר ייראה אחרת לגמרי מאשר איתו. סינוואר הוא החסם הגדול, הוא הפקק בראש הבקבוק העזתי. בעיני עצמו, הוא כבר צלאח א־דין. צריך לסייע לו להתאחד עם אביו שבשמיים כדי להתקדם. "זו משימת המשימות שתפתור לא מעט מהבעיות", אמר לי הבכיר.

המפקדים שעומדים בראש המערכה בעזה הם הטובים ביותר שיש לעם ישראל. מהרמטכ"ל הרצי הלוי, דרך ראש השב"כ רונן בר, ראש אמ"ן אהרן חליוה, מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, מפקד חיל האוויר תומר בר, דרך מפקדי האוגדות, המח"טים וכמובן, הלוחמים המופלאים שלנו.

אני קובע כאן באחריות שאין לשום עם בעולם צבא כזה. אין לשום עם בעולם רוח כזו. צה"ל מוכיח בעזה שהשמועות על מותו היו מוקדמות מדי. צבא עוצמתי, נחוש, מתואם, מאומן, מצויד וקטלני, נישא על רוח פרצים שפרצה מחדש. רוח שמטאטאת עכשיו את חלאות האדם שקמו עלינו להרגנו. רוח מיוחדת שכמעט גוועה בשנה האחרונה, כשקמו מתוכנו גם עליה. אבל היא כאן, מנשבת בעוצמה אדירה. אין ישראל הראשונה והשנייה (ואין גם אבישי בן חיים, תודה לאל), אין שמאלנים בוגדים או ימנים פשיסטים, יש צבא אחד, מלוכד. חבל שנזקקנו למפלצות חמאס כדי להבין את זה.

כל ראשי הזרועות כבר קיבלו אחריות מלאה על הכישלון הקולוסאלי של 7 באוקטובר. להערכתי, כולם מתכוונים להתפטר בתום המלחמה. צריך לקוות שיעכבו את התפטרותם עד אחרי פיזור הכנסת או החלפת הממשלה. אסור לתת לנתניהו ולחבר מרעיו למנות את ראש השב"כ, הרמטכ"ל או ראש אמ"ן הבא. אסור לתת לחבורה הזו למנות אף אחד לשום תפקיד אף פעם בשום יקום או מערכת שמש כלשהי. העובדה שנתניהו לא הפנים את אחריותו הטבעית והמתבקשת לביטחון המדינה שבראשה הוא עומד, היא לא פחות ממחרידה. בסוף, הוא יבין. כרגיל, הוא יבין מאוחר מדי.

בינתיים, אי אפשר להתעלם מהמידע שממשיך להיאסף בנוגע למחדל המודיעיני, המבצעי, התפיסתי והמנהיגותי של 7 באוקטובר. קחו למשל את העובדה שמפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, לא שותף להתייעצויות הליליות ההן בלילה שבין שישי לשבת השחורה. מתברר שהרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי החליט שמפקד חיל האוויר (אז זה היה עמיקם נורקין) לא ישתתף יותר בהערכות המצב הביטחוניות אצל ראש הממשלה ושר הביטחון, או בהערכות מצב ביטחוניות שאינן קשורות במישרין לפעילות אווירית. למרבה הצער, הרמטכ"ל החדש הרצי הלוי השאיר את המנהג הזה על כנו. ההלצה הצה"לית הישנה ההיא גורסת שחיל האוויר הוא בעצם "חיל זר ידידותי" ואנחנו פונים אליו כשצריך. ביתר הזמן, שכל אחד יתעסק בענייניו.

"אם אלוף תומר בר היה שותף להתייעצות הלילית לנוכח 'האותות המודיעיניים החלשים', סביר מאוד להניח שהוא היה מקבל החלטה על דעת עצמו להגביר את הכוננות בחיל", אמר לי השבוע אחד שיודע (מניסיון). "יש למפקד חיל האוויר כל הסמכות להחליט, למשל, שבמקום שני מסוקי קרב בכוננות, הוא יעמיד הלילה עשרה מסוקי קרב בכוננות, או אפילו לקדם אותם דרומה כדי שזמן ההגעה שלהם יהיה קצר יותר. אם אני הייתי מפקד חיל האוויר באותו לילה, והייתי שומע ומכיר את כל המודיעין, זה מה שהייתי מחליט".

אבל תומר בר לא היה בהתייעצות ולא ידע כלום. גם מפקד פיקוד הדרום לא ידע. ולכן, רק שני מסק"רים היו בכוננות באותו לילה, וזמן ההגעה שלהם לעוטף היה רב, בגלל המרחק מהבסיס. הם הגיעו סביב 8:00 בבוקר. מעט מדי, מאוחר מדי. הם רוקנו את כל הבטן על המחבלים והרגו רבים, מיהרו לבסיס כדי להתמלא מחדש וחזרו, יחד עם מסק"רים רבים אחרים, אבל זה היה מאוחר והם לא הצליחו לבלום את השיטפון. גם הכטמ"מים היו מעטים מדי, מול רבים מדי. כל זה לא קרה באשמת חיל האוויר. כל זה קרה באשמת אלה שלא הכניסו את חיל האוויר לתוך הלופ.

עוד מתברר שתוכנית ההתקפה של חמאס על העוטף הונחה במלואה על שולחן מקבלי ההחלטות, עוד בשנת 2022. גרסה ראשונה שלה הונחה ב־2019. הגרסה המלאה, כאמור, בשנה שעברה. בחודש מאי 2023 ביצע חמאס תרגיל פומבי מתוקשר על מרכיבים מהתוכנית. זה היה תרגיל אחד בסדרה. היה שם הכל: לוחמי נוח'בה על טויוטות, רחפנים ממונעים, אופנועים, פריצת גדר, השתלטות על בסיסים ויישובים, חטיפת בני ערובה.

התרגיל הזה עורר שיח ער באמ"ן. היו כאלה, בעיקר בדרגים נמוכים, שטענו שמשהו קורה, היו כאלה שחששו שלא תחזור על עצמה הטעות של יום כיפור 73'. אלא שככל שעלה דרג הדיונים, כך הלכו האמירות הללו ונבלמו. בסופו של דבר, הקונספציה ניצחה את המודיעין הגולמי. אחד מקציני המודיעין בשטח אף טען, כי תוכנית חמאס אינה מציאותית ודמיונית לגמרי. בשורה התחתונה, נורות האזעקה שהבהבו, כובו. ביד אדם. הקונספציה נמשכה, כמו גם הכנותיו של סינוואר ליום הדין. הקונספציה נמשכת, במקביל להכנות של סינוואר ליום הדין.

התרגילים של חמאס נמשכו. זו הייתה כוונת המחבל: להרגיל אותנו. מה שעשו המצרים ב־73' מול המעוזים בתעלה, עשה סנוואר ב־2023 מול אוגדת עזה, התצפיתניות, האמצעים הטכנולוגיים והמצלמות. כולם התרגלו.

ב־2014 סיכלו השב"כ וצה"ל תוכנית דומה של חמאס, בזמן אמת. היה מידע על כוח נוח'בה שנמצא במנהרה בדרך לאחד הקיבוצים. הכוח סוכל מהאוויר. מבצע צוק איתן פרץ לחיינו. זו היתה תוכנית זהה למה שקרה בשבת השחורה, בהבדל אחד: דרכי הכניסה לישראל היו המנהרות. אחרי צוק איתן הגיעה ישראל למסקנה שכדי לישון בשקט בלילה, צריך להסיר את איום המנהרות. מכיוון שבישראל יודעים להסיר איומים, המצאנו את המכשול האימתני. השקענו מיליארדים על גבי מיליארדים וראינו ברכה בעמלנו. איום המנהרות הוסר.

הבעיה היא שגם סינוואר הגיע למסקנות. הוא החליט שבעימות הבא הוא יעביר את המערכה לשטחנו. כמו קונספציית בן־גוריון, רק להפך. הוא הבין שייאלץ להיגמל ממנהרות, אז הכין לעצמו אלטרנטיבה. הוא התאמן עליה, פיתח אותה, שכלל אותה, והכי מדהים - כלל לא הסתיר אותה.

ישראל ידעה הכל, כולל הכל. בתקופת נדב ארגמן כראש השב"כ ורוני אלשיך כמפכ"ל, נערך תרגיל פתע בפיקוד דרום שדימה פריצה של הגדר בשניים או ארבעה מוקדים, כולל השתלטות של חמאס על קיבוצים וניסיון להתקדם למרכז הארץ על אופנועים מהירים. מזכיר משהו? בעקבות התרגיל, נכתב אף פק"ל מסודר להתמודדות עם האיום הזה. איפה הפק"ל הזה היום? אף אחד לא באמת יודע.

הקונספציה הייתה פשוטה: מעגל הבלימה הראשון הוא המודיעין. יש לנו מודיעין מצוין, הטוב בעולם. הוא יספק את ההתרעה. ואם לא? אם לא, אז יש לנו המכשול האדיר והמשוכלל בעולם. הוא יבלום (בדיוק כמו "הסדיר יבלום" בכיפור). ויש לנו טכנולוגיה מופלאה: "רואה־יורה", תצפיות, מצלמות, כטמ"מים ומה לא. ואם כל אלה ייחצו, הרי שיש לנו גם אוגדת עזה. היא תבלום.

היא לא בלמה, כי סדר הכוחות היה נמוך (מתכונת חג, חצי מהחיילים בבית), כי לא היתה התרעה, כי לא הוכרזה כוננות עם שחר, כי צוותי הטנקים לא הוכנסו לטנקים והלוחמים לא הועמדו בעמדות, כי כולם עצמו עיניים מול כל הסימנים המעידים, והיו הרבה מאוד כאלה. בדיוק מחריד, כמו ביום כיפור ההוא.

המסקנה פשוטה: צריך לשכוח מהקטע של "כוונות האויב". להתייחס רק ליכולות האויב. את היכולות אפשר למדוד, את הכוונות - לא. פעם ב־50 שנה אתה טועה בכוונותיו של האויב, ומוצא את עצמך חסר אונים, לא מוכן ומופתע בין כוונותיו. ארגמן, שראה בחמאס את האויב הקשה ביותר של ישראל, נהג להגיד בסוף כל הערכת מצב משפט קבוע: "גם אם יהיה לנו המודיעין הטוב בעולם, לעולם נופתע".

היום, בניתוח לאחור, בהנדסה בדיעבד (reverse engineering), כבר ברור: היה מודיעין. היו סימנים מעידים. היו גם אותות בכמות ובאיכות לא רעות בכלל. אם נמשיל את זה ל"אמצעים המיוחדים" של מלחמת יום כיפור (אף שאין דמיון בין אז לבין מה שהמודיעין יודע לייצר עכשיו), הרי האמצעים האלה פעלו ואף הניבו תוצרת. היום, בחוכמה שלאחר מעשה, ברור שהיתה התרעה. אלא שתרגמו אותה הפוך. מה שלא היה, זה קשב. הראש היה נעול. סינוואר עשה לנו בית ספר. הרדים אותנו, הטעה אותנו, הרגיל אותנו ואחר כך גם הכניס אותנו למיני־סבב עם הבלונים והמהומות על הגדר, כדי שנצא ממנו ערב שמחת תורה, כדי שניכנס לאסון הנורא כצאן לטבח. ואנחנו נכנסנו.

אף אחד לא שאל את עצמו חודש או חודשיים לפני האסון, למה חמאס התעוררו פתאום. מאיפה הגיעו בלוני התבערה והמהומות על הגדר. הרי מדי יום יצאו לעבוד בישראל כ־16 אלף פועלים, הכסף הקטארי זרם, הכלכלה העזתית פרחה יחסית. הכל היה טוב. אז מה קרה פתאום? דווקא היו כאלה ששאלו, אבל הם היו מחוץ למערכת. כל מיני לשעברים. הם אפילו ניסו להתעניין.

"מה בלונים פתאום, אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן?", נוסח הווטסאפ ששלח בכיר מאוד לשעבר לאחד הבכירים המכהנים בארגון ביטחוני גדול, "הרי יש להם הכל: כסף קטארי, פועלים, מה שהם רוצים". התשובה שקיבל מעורפלת. משהו בנוסח: יהיה בסדר. נזרוק להם עוד כמה עצמות ויירגעו.
זה בדיוק מה שקרה. כלומר, זה מה שהם רצו שנאמין שקרה. ימים בודדים לפני האסון הוכרז על הגדלת טווח הדיג, הגדלת מספר הפועלים, כוונה להגדיל את סכום הכסף הקטארי, ובא לציון גואל. הוא בא עם קלצ'ניקוב, על טויוטה.

גם אחרי שזה כבר קרה, המחדל נמשך. הודעה ראשונה של תצפיתניות על "משהו שקורה" הגיעה ב־5:50 בבוקר. המחבל הראשון הגיע למסיבה ברעים ב־08:15. כל הזמן הזה, אף אחד לא עשה שום דבר כדי להציל את האלפים שרקדו שם (הדברים אמורים על הצבא, השוטרים שאיבטחו את המסיבה ואלה שהוזעקו אליה נלחמו בגבורה עילאית). כשמסוקי הקרב הגיעו לעוטף, לא היה להם עם מי לדבר. הם לא קיבלו הוראות כי לא היה מי שייתן להם הוראות. הטייסים קיבלו החלטות בעצמם. הם העריכו שאין להם מה לעשות בתוך היישובים. הם לא ידעו מה קורה בתוך היישובים. הם החליטו להתמקד בציר "הוברס", שזו הגדר בין ישראל לעזה. להרוג כל מי שעובר שם, פנימה או החוצה.

הם הבינו שהחזית קורסת ושהכל מטורף, אבל לא היה להם עם מי לדבר. מפקד האוגדה היה באותן שעות נעול בחמ"ל, מנסה להציל את הבסיס שלו ולשלוט בחזית. מפקד הפיקוד התמקד בהזרמת כוחות לשטח מכל מקום אפשרי וייצוב שדרת הפיקוד שנפגעה. מערך הפיקוד והשליטה של צה"ל קרס לתוך עצמו. בנסיבות הללו, העובדה שעד הערב השליטה במצב חזרה לידי צה"ל ברוב המקומות, היא הישג מעורב בנס.

גם בעניין הפעולה הקרקעית קיימים בתוך הצבא (ומחוצה לו) חילוקי דעות מהותיים. בצה"ל, לאחר ההלם הראשוני, היו כאלה שרצו להסתער על עזה מיד. ממש בימים שני, שלישי או רביעי של השבוע הראשון. זה היה רפלקס של חיה פצועה, מהול בזעם, השפלה ועלבון. המגמה הזו נהדפה על ידי גורמים בתוך הצבא ובעיקר מחוצה לו. חבורה לא קטנה של לשעברים, בכירים מאוד, מכל הזרועות והמינים. הם הפעילו לחץ כבד על מקבלי ההחלטות לא לפעול מהבטן. לעצור, לחשוב, להכין תוכנית חדשה שתביא בחשבון את המצב החדש, את ההפתעות והמלכודות הצפויות לכוחות. כך היה.

התוכנית שמבוצעת עכשיו, גם היא לא נקייה ממחלוקות. מה שצה"ל עושה עכשיו זה "אורנים גדול", כלומר התוכנית שבנויה על עוצמה מקסימלית (brute force), הצפת הרצועה באוגדות, גריסתה וכתישתה השיטתית, עיר אחרי עיר, שכונה אחרי שכונה. לא כולם חושבים שזו התוכנית הנכונה. אין לה יעדים ברורים. היעד של "השמדת חמאס" נשמע מצוין אבל קשה מאוד לתרגום מילולי וקשה ליישום בשטח. הכוחות גדולים, אולי גדולים מדי. בקצה של כל אוגדה כזו יש גדוד אחד שעושה את העבודה. היקף הכוחות מייצר הרס גדול ומושך ביקורת בינלאומית גדולה.

לא מעט בכירים בצה"ל (ובעיקר מחוצה לו) חושבים שצריך היה ללכת בדרך אחרת. לא להיכנס בהיקף כוחות אדיר כזה רק לצפון הרצועה, אלא ללכת על כל מטרה בנפרד. שיפא? ללכת לשיפא. מיד, בבת אחת. ח'אן יונס? להפתיע בח'אן יונס. מסגרות קטנות יותר, בין צוותים חטיבתיים (צק"ח) לאוגדה, שייכנסו בכל פעם לביצוע משימה מפתיעה, וייצאו בחזרה. זה יהיה פחות פוטוגני, אבל יותר יעיל וימשוך פחות ביקורת.

אפשר לעבוד בצפון ובדרום הרצועה במקביל. לפעול נקודתית, לא רוחבית. בדרך הזו, הם אומרים, אפשר יהיה לשמור על לגיטימציה בינלאומית ארוכה בהרבה, להאריך את הזמן העומד לרשותנו ולהשיג לא פחות מטרות, אולי אפילו יותר. עכשיו, הם אומרים, אנחנו תקועים עם מיליוני פלסטינים בדרום הרצועה. כולם התפנו דרומה. ועכשיו אנחנו רוצים לפנות אותם בחזרה למואסי. למה לא פינינו את כולם מראש למואסי? גם מהדרום וגם מהצפון?

המצב הנוכחי, אומרים המבקרים, מושך לא רק ביקורת. הוא גם מושך צרות. תכף חורף. היקף הכוחות בתוך הרצועה גורם לזה שהם סטטיים יחסית. הם פגיעים. חמאס שומר על רוב כוחו מתחת לאדמה. הוא יפעל ויפגע כשהוא יחליט. האבידות של צה"ל עלולות לגדול ולהפוך לדימום משמעותי. שהייה ממושכת של כוחות גדולים כאלה בתוך אזור אורבני עמוס אוכלוסייה שהופכת לפליטים היא מתכון לצרות. כשיקרה אסון, הוא יאלץ אותנו לצאת בלי שהשגנו חלק מהמטרות.

כדי להבין את זה, נותנים המבקרים שתי דוגמאות: הכישלון האמריקני בעיראק, מול ההצלחה האמריקאית מול דאעש. בעיראק הופעלה עוצמה אדירה ובגדד נכבשה כמעט מיד. נו, ומה קרה? ארה"ב שילמה מחיר כבד להחריד, והתוצאות איומות. היא נכתשה בעצמה בתוך הביצה העיראקית, עד שנאלצה לעזוב ולהשלים עם העובדה שעיראק הפכה למדינת חסות של איראן.
מול דאעש, לעומת זאת, ננקטה השיטה של degrade and defeat, כלומר קודם כל לפגוע ולשחוק את האויב, ואז להביסו. זה הצליח, ובזול.

"שהייה במרכז הרצועה וכניסה מאסיבית לעיר עזה, לח'אן יונס ורפיח, מאיצה את כל השעונים שעובדים נגדנו", אומר קצין בכיר מאוד לשעבר, "השעון הלבנוני של נסראללה, שנאלץ לפעול מולנו. השעון האמריקני שתקתוקיו הולכים והופכים מהירים יותר. השעון הבינלאומי, שניזון מגל האנטישמיות ומהסנטימנט הפרו־פלסטיני בעולם. אם אתה יושב בפאתי הערים האלה, ובכל פעם נכנס בכוח רב למשימה אחרת, ואז יוצא, אתה בעצם טוען את השעונים מחדש, משיג לעצמך קו אשראי נרחב הרבה יותר, ולא מוגבל בזמן. אתה יכול להשיג את אותן משימות בהרבה פחות סיכון, פחות אבידות ועבודה יותר יסודית וסבלנית".

החשש הוא מהפיכת עזה ללבנון. הרי גם ב־82' הגענו לביירות בקלות יחסית. הבעיה היתה שנשארנו. לקח לנו 18 שנה לצאת עם הזנב בין הרגליים. עזה אינה לבנון. אבל חמאס דווקא די מזכיר את חיזבאללה. ככל שההלם מהצפת הרצועה בכוחות ישראלים יחלוף, כך הסיכון יגבר. הכניסה לעזה הוכתרה בהצלחה והייתה חשובה לשיקום ההרתעה האזורית והביטחון העצמי. עכשיו, אומרים לא מעט בכירים ולשעברניקים, צריך להיערך מחדש כדי להשיג תוצאות טובות יותר. עדיף להיערך מחדש ביוזמתנו, מאשר להיות מאולצים להיערך מחדש על ידי הנסיבות.

מתחת לרדאר, הרחש־בחש בתוך הצבא מחריש אוזניים. שני השמות הכי פחות פופולריים בהקשר של מה שקרה בדרום הם שמו של מפקד הפיקוד הקודם, אליעזר טולדנו, אבי קונספציית המכשול, ההתרעה והמודיעין, והרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי, זה שנתן את ההוראה ללכת על השמדת המטרו החמאסי, למרות הידיעה שהוא לא מלא בבכירי חמאס, אלא ריק לגמרי. המים עכורים במיוחד בכל הקשור לציר שבין הרצי הלוי לקודמו. אני מניח שהדברים יצופו, במלוא עכירותם, אחרי המלחמה.

תהליך התיקון שצה"ל יצטרך לעבור אחרי המלחמה יהיה עמוק, יסודי וכואב. נכון, נבואות הזעם, חלקן מוגזמות להחריד והיסטריות עד כדי גיחוך, של האלוף (במיל') יצחק בריק, קרסו אל מול מה שאנו רואים במלחמה הזו. אלא שבריק גם צדק בלא מעט תחומים. החשוב שבהם הוא תרבות אמירת האמת והדיווח בצבא. בתחום הזה, המצב על הפנים. בשנים האחרונות יותר מדי אחראים למחדלים קיבלו הנחות או צ'ופרים. יותר מדי קצינים שחטאו, לא שילמו. יותר מדי פינות קוצרו ומרובעים עוגלו.

גם ההליכה המוגזמת אחרי כל מיני גאדג'טס שנראים נהדר בסרטוני תדמית, על חשבון דברים אמיתיים כמו אפודים קרמיים - נותנת את אותותיה. יחידות חדשות הומצאו חדשות לבקרים תוך כדי זניחת החיילות הבסיסית, המגפיים על הקרקע, האימונים והמלאים. והכי חשוב: אנחנו צריכים לחזור להגיד את האמת, ורק את האמת, גם לעצמנו. אנחנו צריכים להפסיק לזלזל ביריבינו. אנחנו צריכים להתפאר פחות ולהתלהב הרבה פחות מביצועינו ויכולותינו, לטובת היערכות לשלל הסכנות האורבות לפתחנו. בכל אלה, חטאנו.

היום אפשר רק לאכול את הלב ולהצטער, בדיעבד. ראש השב"כ יורם כהן היה הראשון שבא לנתניהו עם המלצה ברורה למבצע חיסול כל צמרת חמאס. קראו לזה "עריפה". לכהן היה ברור שסינוואר הוא איש מסוכן. לא הכלכלה העזתית מעניינת אותו. הוא מעדיף להרוג יהודים. נתניהו דחה את התוכנית בשתי ידיים.
אחרי כהן הגיע נדב ארגמן. הוא ראה בחמאס את "השטן הגדול". תוכנית העריפה שלו השתכללה וכללה הסתעפויות, תרחישי ייחוס שונים ופתרונות יצירתיים רבים. נתניהו שמע ודחה.

השאלה היא מה קרה אצל רונן בר. למרבה הצער, בר שינה את היחס לחמאס והסכים לזרום עם הכנסת פועלים לישראל. בעניין העריפה, ככל הידוע, בר לא שינה את עמדת השב"כ: לערוף את ראשי חמאס, ויפה שעה אחת קודם. בממשלת השינוי לא היה לזה קשב. נפתלי בנט הצליח להרגיע את הרצועה כמעט לגמרי דרך שינוי מדיניות התגובה. יאיר לפיד, בחודשים הספורים שבהם היה בתפקיד, ניהל מבצע מוצלח נגד הג'יהאד והסתפק בזה. כשחזר נתניהו, חזרה המדיניות: חמאס הוא נכס ישראלי מניב. לשמור עליו, לגדל אותו לטפח אותו. עריפה? אין על מה לדבר. אז בסוף, כן היתה עריפה. של הראש שלנו.

יאיר לפיד עלה השבוע להתקפה וסיים את תקופת הממלכתיות. הוא פועל, כך אמר ליונית לוי, להשגת אי־אמון קונסטרוקטיבי והפלת נתניהו. איך? עם החרדים, המחנה הממלכתי והליכוד נטול נתניהו. אין ללפיד בעיה לשבת בממשלה בראשות הליכוד, רק שזה לא יהיה נתניהו. הגיע הזמן להרחיק את האיש ממעגל קבלת ההחלטות.

במהות, לפיד צודק. קוראי הטור הזה קראו עד כמה נתניהו מסוכן לישראל יותר פעמים מכל דבר אחר. בימים אלה, האזהרות חמורות שבעתיים. אין כמעט פעולה אחת שהאיש עושה, שלא גורמת נזק. הוא לא מסוגל לקרוא לסדר את גמדי הקואליציה שלו, הוא לא מסוגל להוריד לבצלאל סמוטריץ' סטירה מצלצלת והוראה ברורה על מה שצריך לעשות עם התקציב, הוא לא מסוגל להרגיע את המופרעים ביו"ש שמנסים להדליק את מה שכבר מתחיל לבעור בכוחות עצמו. הוא לא מסוגל לקרוא אף אחד לסדר. הוא מאובן, משותק ומסור אך ורק למשימה אחת: הישרדות אישית, בכל מחיר.

את זה צריך להפסיק. השאלה היא, באיזו דרך. ומתי. בתוך הליכוד יש מספר דו־ספרתי של ח"כים שמבינים שזה נגמר. ולא, אני לא מתכוון דווקא לגלית דיסטל אטבריאן הבלתי נסבלת (התכתבות מדהימה שלה בנושא פורסמה השבוע) או טלי גוטליב הבלתי נשלטת. אני מתכוון לאנשים רציניים קצת יותר, שמבינים שעדיף להתחיל לנקות את הכתם הנורא שהוטבע עליהם עכשיו, כי אחר כך יהיה מאוחר מדי. האם זה יכול לקרות תוך כדי מלחמה? אני לא יודע. אני רוצה לקוות שכן, אבל רחוק מלהיות בטוח.

האם דווקא אי־אמון קונסטרוקטיבי? הרי מהלך כזה משאיר אותנו תקועים עם הכנסת המטורללת, הלאומנית, המשיחית והקיצונית ביותר אי־פעם, כשאנו זקוקים יותר מכל דבר אחר למעט רוגע, שפיות ואחדות. גם בתוך מלחמה, אין כמעט יום שעובר בלי פיגוע תדמיתי, הסברתי, כלכלי או ביטחוני כלשהו מצד מישהו מהמאגר האינסופי של תמהונים שהצטבר בכנסת ישראל.

קחו לדוגמה את ח"כ לימור סון הר־מלך. הגברת הזו אמרה בוועדת חוץ וביטחון ש"צריך לעשות לפלסטינים בעזה הירושימה ונגסקי", ובהזדמנות אחרת, במהלך דיון על הסיוע האמריקני, אמרה משהו כמו "לא צריך כלום מהאמריקאים. כל מה שצריך זה גבר עם רובה ואמונה".

השאלה הראשונה באשר למהלך לסיום דרכה של ממשלת האסון הנוכחית היא מה הדד־ליין. מתי יינתן האות. אין ספק שזה צריך לקרות מיד לאחר פרישתם הצפויה של גנץ, איזנקוט וגדעון סער מהממשלה. האם הם ימתינו לסוף המלחמה? מתי יהיה סוף המלחמה? האם הם יכולים לפרוש על רקע המחלוקת בענייני תקציב (הדד־ליין הוא 15 בדצמבר)? התשובה: כן. מעלליו של סמוטריץ' בנושא התקציב מעוררי קבס, זעם ודאגה רבה. עד שהוא לא יוריד במו ידיו את דירוג האשראי של ישראל, הוא לא יירגע, ואין מי שירגיע אותו. לגבי המלחמה, הרי בעצימות הנוכחית היא לא אמורה להימשך מעבר לשנה זו. ישראל לא תחזיק 400 אלף אנשי מילואים לתוך 2024. את העבודה בעזה אפשר יהיה לסיים במעבר לפעולה בעצימות שונה, כפי שאנו עושים גם היום ביו"ש. באותו יום יניחו אנשי המחנה הממלכתי את המפתחות. באותו יום, נתניהו צריך להניח את המפתחות וללכת הביתה. נדמה לי שגם גלנט.

הסיכוי שנתניהו יפרוש בכוחות עצמו שואף לאפס. רעייתו ממשיכה, גם בימים אלה, לפזר את הבליה בין כל מי שמוכן לשמוע. מדובר במצבור באוש של תיאוריות קונספירציה, שאת תמציתו זכינו לקרוא בפוסט ההוא של "מנהלת לשכתה" ציפי נבון. כן, אנחנו מחזיקים לה, נוסף על שלושה מעונות (עם אופציה), גם לשכה, כדי שתוכל לטנף מחצית מהעם על חשבוננו.

דוגמה שעליה שמעתי מכלי ראשון: כמה ימים לאחר השבת השחורה, הרימו בני הזוג נתניהו טלפון למשפחה מסוימת על מנת לנחמה. ראשון הרים ביבי. הוא שמע כמה דברים לא נעימים, למרבה ההפתעה הסכים איתם, ניחם ונפרד. אחריו התקשרה הגברת. בשעת לילה, כהרגלה. אחרי דברי הנימוסים הרגילים, אמרה לבן שיחה (שאיבד קרוב משפחה במהלך קרבות 7 באוקטובר) את הדברים הבאים: "אשמים השמאלנים הבוגדים האלה, כל האנרכיסטים והסרבנים". בן שיחה קטע אותה: "כן, את צודקת, כל הקיבוצניקים שנשחטו בבתיהם, הטייסים שתוקפים עכשיו בעזה, הרי הם טינופות ומוגלה, נכון?".
שרה הייתה המומה. אבל המשיכה: "האשמים אלה הממשלה הקודמת, נפתלי בנט, שהביא את האחים המוסלמים, שישבו בקואליציה וריגלו, ובגדו".

בהמשך השיחה היא אמרה עוד כמה דברים: "עכשיו כולם רודפים את ביבי, יורדים עליו, עושים לו את המוות. אני פוחדת שהוא יעשה טעויות. אני מפחדת שבגלל הלחץ הוא יעשה שגיאות ויקבל החלטות לא נכונות. הבוגדים האלה מוציאים לישראל שם רע בעולם. תשמע, הרמטכ"ל הזה, האלופים האלה, הם לא מבינים כלום. אמרתי לביבי, הם לא מגיעים לקרסוליים שלך. הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה כאן".
מטעמה של שרה נתניהו נמסר בתגובה: "שקר מרושע מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הדברים המיוחסים לשרה נתניהו מעולם לא נאמרו וכלל לא קרו".

נחזור לפוליטיקה: האם האופציה של פיזור הכנסת והליכה לבחירות עדיפה על פני אי־אמון קונסטרוקטיבי? בוודאי. היא גם קלה יותר להשגה (נדרשים בסך הכל חמישה ח"כים אמיצים מהליכוד), אבל יש לה חסרונות. כשהח"כים מצביעים לפיזור הכנסת, הם בעצם מפטרים את עצמם. כשהם מצביעים אי־אמון קונסטרוקטיבי ומחליפים את ממשלת הליכוד בראשות נתניהו לממשלת ליכוד (בלי בן גביר וסמוטריץ') בראשות ברקת/כץ/אדלשטיין, הם מפטרים רק את נתניהו. הם נשארים לכהן באותה כנסת.

אני הייתי הולך על פיזור הכנסת. במצב כזה, יכול להיווצר מרוץ בין שלושה זרמים עיקריים: חמישה ח"כים אמיצים בליכוד, החרדים, או בן גביר. למה בן גביר? כי נדמה לי שחושיו החדים מזהים הזדמנות פוליטית חד־פעמית. נגיד מה שנגיד על האיש (ואנחנו אומרים), נחשוב עליו מה שנחשוב (ואנחנו חושבים), הוא אחד היחידים בקואליציה שלא הלך שבי אחרי הקונספציה של חמאס. זה לא מכשיר אותו כמנהיג ופוליטיקאי בעיניי, אבל זה כן מייצר לו הזדמנות פוליטית לעלות קומה נוספת.

בן גביר דרש סיכולים ממוקדים בעזה מהרגע הראשון? דרש. הוא דרש להפיל את שלטון חמאס? דרש. הוא מזהה שהממשלה הנוכחית הפכה לקבר אחים מטאפורי שיהיה קשה להיחלץ ממנו? מזהה. למה שלא יעשה מעשה? ע"ע דבריו של ח"כ יצחק קרויזר השבוע.

ומה עם החרדים? גם הם לא טיפשים. הם מבינים מזמן שהימרו על האסון הלא נכון. שקשרו את גורלם במי שכמעט חרץ את גורלנו. שאם לא יתעשתו במהירות, הם עלולים לשלם את מלוא המחיר. אם אני גנץ, אני סוגר איתם דיל שקט על גיוס במתווה ההוא של גנץ (לגמרי נסבל מבחינת החרדים) ומקום בקואליציה הבאה. הם כבר הבינו שהתיאבון המופרע שלהם, החזירות המחליאה והביזה הממושכת, התהפכו עליהם ועלולים לכלותם.

הקסם של המצב הוא שמי שיאחר את הרכבת יישאר בלי כלום. מי שימשיך להאמין שמר ביטחון יביא שלום או משכין השלום יחזיר את הביטחון, יישאר בלי שלום, בלי ביטחון ובלי עבודה. המגעים לקראת כל המהלכים הללו נמצאים בעיצומם. כל מי שחי את הפוליטיקה, מבין את זה. מלאכת השיקום ביום שאחרי נתניהו תהיה אדירה, חסרת תקדים ממש. לפני שכל זה יקרה, חייבים לפרק את חמאס. לגורמים.