כחודש וחצי מפרוץ המלחמה והטבח הרצחני ביישובי העוטף, במשרד לביטחון לאומי ממשיכים להרחיב את המהלך להקמת כיתות כוננות ברחבי הארץ. עד כה, כ-6,000 כלי נשק חולקו וכו- 700 כיתות שהוקמו בערים ויישובים ברחבי הארץ. אבל עם המהלך השאפתני, בדחיפת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ומפכ" ל המשטרה יעקב שבתאי, באות גם דאגות. הרבה דאגות.
עם ההכרזה על הקמת כיתות הכוננות נרשמו אלפי ישראלים כמעוניינים להצטרף למערך. זה פרופיל הדרישות הבסיסיות להצטרפות, נכון להיום: גברים ונשים עד גיל 65, ששירתו בעבר ביחידה קרבית וסיימו שירות מילואים, ללא עבר פלילי ובעלי אישור רפואי. תנאי הסף לחברות בכיתת כוננות מעוררים אי נחת בקרב אזרחים לא מעטים - ובהם חברי כיתות הכוננות עצמם, שחלקם מצביעים על סימני שאלה מטרידים בעניין הכשירות המבצעית של מי שמשרתים לצידם.
אחד מהם הוא אלי בן יוחאי, המכונה גם "בריו", חבר בכיתת הכוננות ביישוב תימורים שבמועצה האזורית באר טוביה כבר משנות ה-90. בתחילה כיהן כרבש"צ של כיתת כוננות שפורקה כמה שנים לאחר מכן לאחר מכן, וכלי הנשק של חבריה נאספו בעקבות גל של גניבות נשק מבתים והועברו למשטרה. חלק מתושבי תימורים, מספר בר יוחאי, התעקשו להישאר חמושים, ורכשו בכספם הפרטי אקדחים להגנה על היישוב ולתגבור תחושת הביטחון האישי.
גם ביישובים סמוכי גדר בדרום נשארו כמה כיתות כוננות אך כפי שהתברר ב-7 באוקטובר, זה פשוט לא הספיק: דילול הנשק בקרב חברי הכיתות הותיר את תושבי העוטף ללא כוח מספק להגן על עצמם מפני המתקפה הרצחנית של חמאס.
על גבול הביזיון
"בגלל הפאניקה שנוצרה, אחרי 7 באוקטובר התחילו לחלק נשק בלי חשבון", טוען בר יוחאי, "כמובן שכבר בצהרי אותו יום פנו אלי ושאלו אם אני יכול להוציא אקדחים מהמחסן, אחרי שהם אלה שנתנו לי הוראה לסגור אותו. פתאום כולם הבינו שהתפיסה הישנה, שאותה אני מייצג, נכונה יותר. וכעת, גם אם אנחנו מצטיידים רק באקדחים, זה גם משהו".
לפני כשבועיים, מוסיף בן יוחאי, הקימו ביישובו מחדש את כיתת הכוננות. "קיבלנו נשק משטרתי, ולקחנו רק בני 50-30, כשירים ומיומנים עם עבר קרבי עשיר יחסית. לקחנו אנשים, ואני אומר את זה באחריות, שאפשר לסמוך עליהם ולצאת איתם לקרב. אבל מה שקורה בשאר כיתות הכוננות כאן במועצה האזורית הוא, במילים עדינות, מהספרה 10 ומטה. מכיוון שהן הוקמו מהרגע להרגע, ומכיוון שבכל יישוב משפיעה גם הפוליטיקה המקומית - בוא נגיד שאם חלילה תהיה היתקלות עם מחבלים, אני לא יודע איך זה ייגמר. אחד מחברי כיתות הכוננות האלה הולך עם מקל, אז אפשר להבין לאן זה הולך".
גם מאור (שם בדוי), חבר כיתת כוננות בעיר מרכזית במרכז, מוטרד מאוד מאיכות האנשים שמגויסים לכיתות הכוננות ומאיכות הנשק שבו הם מצטיידים. "אצלנו בשכונה", הוא מספר, "יש כמה עשרות תושבים חמושים בלבד. עשינו חלוקה בין מצטרפים חדשים לבין האנשים המבצעיים באמת, שהם בני פחות מ-50 ומסוגלים 100 מטרים בלי להתנשף. המשטרה חילקה לנו כלי נשק גרועים: אחרי שפורקים שתי מחסניות הנשק כבר מתחמן, ואי אפשר להחזיק אותו בלי אבזור נוסף, וכבר עדיף לנו להשתמש בנשק האישי. אני מפחד שבאירוע של מפגע בודד, כולם ירוצו לזירה בבת אחת, יהיה ירי דו-צדדי או שמישהו לא מקצועי ינהל את העניינים".
כמחצית מאנשי כיתת הכוננות, מוסיף מאור, אמנם יודעים להחזיק נשק ולהפעיל אותו - "אבל זה בתנאי שהם לא זזים ונמצאים בחדר עם מזגן. אם הם יצטרכו לפעול בשטח פתוח ולהיות דינמיים, הם לא יצליחו לתפעל את הנשק. מצד אחד, המשטרה היתה חייבת להקים כיתות כוננות, כי אחרת יכסחו אותם, הרי זה צו השעה, לא? אבל לדעתי, זה רק כסת"ח. הרושם שלי שהם עושים הכול כדי שזה לא יקרה. אם אתה לוקח אנשים והופך אותם לכיתת כוננות, אבל הם לא מקצועיים, ואין להם ציוד מגן או נשק שאפשר לעבוד איתו, זה על גבול הביזיון".
עוכב לתשאול בלי סיבה ברורה
באופן רשמי, מטרת ההפעלה של כיתות הכוננות היתה ונותרה כתגבור למשטרת ישראל, הסובלת ממצוקת כוח אדם חריפה, והן בכפיפות ישירה לפיקוד תחנה המשטרה המקומית - אלא שמכאן העסק רק הולך ומסתבך. כך למשל, מתנדבי כיתת כוננות בעיר תל אביב שסיירו בשבועות האחרונים עיכבו לתשאול אזרח ערבי ישראלי ללא שום סיבה ברורה, עוררו סערה וביקורת בקרב התושבים, משום שלא הובהר אם המתנדבים מוסמכים לבצע פעולה שכזו.
מנגד, מדגישים במשטרה כי כלל חברי כיתות הכוננות עברו טרם גיוסם הכשרות מקצועיות ומפורטות, החל מתכנית הכשרה בסיסית הכוללת מבוא לסמכויות, עילות מעצר ועיכוב, כניסה לחצרים ועד להוראות שימוש בנשק ונהלי בטיחות: "ייעודם של כיתות הכוננות הינו כוח תגובה ראשוני לסיכול ומניעת פח"ע". משכך, במסגרת הסיורים היזומים שמתבצעים, רשאים חברי הכיתות לעכב חשודים בעת קבלת התרעה קונקרטית על פח"ע. "לאחר הטבח הנורא שעברה מדינת ישראל, ובימים אלה שבהם מדינת ישראל נמצאת במלחמת קיום בחזית ובבית, האחדות בעם ורוח ההתנדבות הם צו השעה. כיתות הכוננות בערים ובישובים מורכבות מאזרחים מכלל גווני האוכלוסייה, נשים וגברים מכלל הזרמים, שגילו רוח התנדבות ולקחו על עצמם לפעול למען הקהילה לתרום מזמנם לשמור על הבית ולחזק את הבטחון האישי של כלל אזרחי מדינת ישראל".
עוד נמסר מהמשטרה ש"אנשי כיתות הכוננות פועלים במסגרת משטרת ישראל תחת פיקוד תחנות המשטרה בצורה סדורה ומאורגנת, הוכשרו והוסמכו למשימה המוגדרת ואושרו לפעילות בהתאם לקריטריונים שנקבעו בנהלי מחלקת המתנדבים במשטרת ישראל. הכיתות פועלות ברשות ובסמכות במשימה מוגדרת בפיקוח ובבקרה של מפקדי התחנות בגזרת הפעילות ומבצעים את משימתם - לשמור על הבית. כל ניסיון לצבוע את הפעילות בגוון אחר הוא ניסיון פסול שפוגע באחדות העם וברוח ההתנדבות. אנו קוראים לכלל האזרחים לבוא ולהתנדב ולקחת חלק בפעילות חשובה זו, וליטול חלק במאמץ הלאומי לשמור על הבית".
בשבוע שעבר פורסם מכתב ששיגרה ציפי ברנד, חברת מועצת העיר תל אביב למפכ"ל המשטרה, שבו התריעה מפני יצירת חרדה בקרב הציבור, זאת בשל שילובו של פעיל הימין יואב אליאסי במערך כיתות הכוננות בעיר. "הגיעו תלונות הורים ותיעוד מהיומיים האחרונים של האזרח יואב אליאסי, המוכר בכינוי "הצל" המסתובב בשער בית ספר במרכז העיר, חמוש בנשק ארוך ובאקדח, כשהנשק הארוך עם מחסנית בהכנס - והוא מסתובב ככה בין הורים ותלמידים", טוענת ברנד במכתבה, "מיותר לציין כי נוכחות כזו גרמה לחרדה ולבהלה מיותרת בקרב ההורים וילדיהם, במיוחד בימים אלו. למיטב ידיעתי, כיתת הכוננות מופעלת לפי הוראת משטרת ישראל, ואתמול בצהריים עת תועד "הצל" ע"י ההורים, עם שני נשקים ומחסנית בהכנס בשער בית הספר, לא היה ידוע על התרעות קונקרטיות בתל אביב . להבנתי הפעלת כיתת כוננות חמושה נעשית באחריות ובליווי שוטר בהתאם לצורך".
תחושת שווא של ביטחון
גם במכון זולת, שבין מייסדיו נמנית ח"כ לשעבר זהבה גלאון סיפקו חוות דעת בה נטען בין היתר כי "להקמה ולחימוש המסיביים של כיתות הכוננות בימים אלה, אשר מוביל השר איתמר בן גביר, עלולות להיות השלכות שליליות וכן הם עלולים ליצור תחושת שווא של ביטחון".
לפי מכון זולת, "ההקמה והחימוש המסיביים והמהירים של כיתות כוננות אינם מלווים בתקצוב ובמחויבות ממשלתית לכשירותם המקצועית והמשך ציודם לטווח הקצר והארוך", ו"לנוכח ההקמה של 511 כיתות כוננות תוך שלושה שבועות, לא ברור על פי אילו קריטריונים נבחנה כשירותם של המתנדבים והאם בכלל נעשה הליך מנהלי תקין לאישור ההקמה של כל אחת מהן".
עוד טוענים במכון, "ההקמה והחימוש של כיתות הכוננות נעשים במקום לחזק את המתנדבים במשמר האזרחי. כיום המשמר האזרחי מוסדר בתקנות המשטרה וכן בנהלי המטה הארצי הרלוונטיים. בעוד שהמתנדבים במשמר האזרחי מוטמעים בתוך כוחות המשטרה הקיימים, כיתות הכוננות הינן, כמתואר בנהלים אלה, "יחידות" נפרדות ותחת פיקוח מקצועי משטרתי רעוע יותר. אין שום היגיון מקצועי, ארגוני וניהולי בגיוס מסיבי של מתנדבים דווקא לכיתות כוננות במקום למשמר האזרחי".
היבט נוסף מתייחס להליך הכשרת חברי כיתות הכוננות ובמכון זולת מזהירים ש"החימוש המסיבי של אזרחים ברובי סער עלול להוביל לפגיעה בחפים מפשע ולו בשגגה. על אף שצוין בהודעת המשרד לביטחון לאומי הנ"ל מה-23.10.23 כי 'כיתת הכוננות מוכפפת למפקדי המשטרה ומופעלת באמצעות פיקוד ושליטה מסודר על ידי משטרת ישראל', ספק רב אם מבחינה מעשית המשטרה מסוגלת לבצע פיקוח אפקטיבי כאשר מדובר בהיקף נרחב של מאות כיתות כוננות חדשות בכל רחבי המדינה ובמיוחד לנוכח המחסור הקיים בשוטרים ובקצינים. זאת ועוד - ללא הכשרה ואספקת ציוד לא קטלני מתאימים, חברי כיתות הכוננות עלולים אף לעשות שימוש ברובי סער כלפי מפגינים או מי שיזוהה על ידיהם כ"מפירי סדר".
במכון זולת גם מביעים "חשש מזליגה של רובי הסער לארגוני הפשע ומהגדלת מקרי האלימות במשפחה. כפי שחוזר ומתריע פרויקט "האקדח על שולחן המטבח" - חימוש מסיבי במרחב האזרחי עלול להגביר את הפגיעה בנשים. בנוסף, כבר כיום חלק מהנשק של ארגוני הפשע הגיע לידיהם באמצעות גניבתו. כך למשל, לפני כשנה הוחלט לאסוף נשק מחברי כיתות הכוננות ביישובים המרוחקים מהגבולות עם סוריה ולבנון מחשש שאלה ייגנבו על ידי גורמים פליליים".
בר יוחאי, מצידו, סבור כי סגירת כיתות הכוננות היתה טעות. "התחלנו לקדם את הנושא מול השר הקודם לביטחון הפנים, עמר בר לב. ואז הוא הוחלף, ובן גביר נכנס במקומו והתחיל לדבר על משמר לאומי, על מיליציה משלו. יש לי טענות גם לגבי החלוקה של כלי הנשק, שהיא לא תמיד הולכת לאנשים הנכונים. השאלה היא מה יהיה בעוד שנה. צריך לראות אם שוב יאספו כלי נשק מאזרחים, בטענה שהם עלולים להיגנב".
"בסופו של דבר", מחזק את דבריו מאור, "רוב כיתות הכוננות האמיתיות הן התארגנויות פרטיות. אני רואה את זה בכל היישובים. אנשים מתארגנים כפלנגות, בדיוק כמו שקרה ב-7 באוקטובר: מי שבלם את הטרוריסטים המטונפים של חמאס אלה היו מילואימניקים וחיילים שרצו כמו סוסים והצילו חיים, כי היחידות המיוחדות וצה"ל פישלו בענק. האנשים הפשוטים הצילו את המצב. אותו דבר בכיתות הכוננות שמצטיידים בעצמן ומתקצבות את עצמן".
"הדבר היחיד שבן גביר עושה", הוא מאשים, "זה לאשר נשק פרטי לאנשים. אבל זו סכנה. נתקלתי באנשים מפחידים, שאם אני אצא איתם להסתערות הם עלולים לירות לי בגב. יש שיגידו שעדיפה הכמות על האיכות, אבל זה מסוכן מאוד. אי אפשר לתת אקדח לכל אדם אחרי כמה שעות של אימון. הם לא מבינים מה זה הוראות בטיחות, מה זה קו ירי".
מהמשרד לביטחון לאומי נמסר בתגובה כי המשרד אחראי לקביעת מדיניות כללית בתחום ועל קביעת תקציבי הכוחות המופקדים על ביטחון הפנים, וכי האחריות על ההכשרה לחברי כיתות הכוננות וכלי הנשק שבהם הן מצטיידות היא על המשטרה.