לפעמים תמונה אחת באמת שווה אלף מילים: הצ'פחות שהחליפו אמש בני גנץ ויואב גלנט בתום מסיבת העיתונאים המשותפת הבליטו את מי שלא היה בתמונה, ראש הממשלה בנימין נתניהו.
כמה שניות לפני כן, ענה גנץ לשאלה (של טל שלו, כתבת וואלה!) שאפשרה לו לבטא את תחושותיו בנוגע לישיבה בממשלה לצד נתניהו. גנץ דיבר על בני משפחתו שהתגייסו, על תחושת החירום, על העובדה שהתייצב לשרת במעין "צו 8" פוליטי, כשהוא דוחק הצידה שיקולים אישיים ואלקטורליים - ואף הרהיב לעשות את מה שלא עשה מתחילת המלחמה: התייחס לכל התככים והמזימות הפוליטיות, שנמשכות גם בעת הקרבות, והבהיר גם כי הם אינם לרוחו. הוא ציין גם כי יגיע היום שבו יבין שהגיע הזמן לצאת מהשותפות אד-הוק הזאת.
עוד מעט לפני כן, נישאו השלושה נאומים. כשנאם ראש הממשלה, הקול היה קול נתניהו ("מנהיגי העולם נענו להזמנתי"), אבל שפת הגוף שידרה את התכונה שהכי לא מתאימה לאיש: חוסר ביטחון מוחלט. משם זה רק הלך והחריף: בעוד גנץ וגלנט מצ'פחים בידידות זה את זה, כשני יריבים פוליטיים שברגע האמת התברר שהם מאותו הכפר, נדחק נתניהו, תרתי משמע, כמעט אל מחוץ לפריים. נתניהו הוא מבין גדול בסימבוליות תקשורתית: חזקה עליו שהבין איך מתפרשת התמונה הזאת עוד לפני שעיכלו אותה הצופים בבית.
נתניהו תמיד היה אאוטסיידר. אפילו בימיו ביחידה, כך מתארים אותו עמיתיו, היה כזה: מקצועי, חכם, לעתים אף מוערך, אבל מעולם לא אחד מהחבר'ה. התכונה הזאת, לא בהכרח רעה, גורמת לו להיראות רע על רקע מלחמה שפירקה ומפרקת לא מעט מסגרות יריבות אל תוך כור ההיתוך המחודש של החבר'ה מהמילואים.
מדהים לראות את הדרך שעושה בני גנץ בכל הקשור להופעותיו בתקשורת. אם עד לפני כמה שבועות עלייה לבמה משותפת עם נתניהו הייתה מבחינתו כמעט משימת התאבדות, הרי שעתה הוא לא רק נותן פייט בסגנונו הגמלוני מעט (עדיין) אך המשדר אמינות, אלא גם מכניס לנתניהו בקטנות-גדולות.
כשהוא מספר על בני משפחתו שנקראו לשירות מילואים ולא הותירו לו ברירה אלא להתעלות מעל למחלוקת הפוליטית, הוא מעיד על עצמו, אבל רומז גם על יריבו: זה שיש לו סניף פעיל במיאמי, זה שקורא לאחדות בעודו פועל לשמר את הרוב שיש לו בכנסת גם ליום שאחרי.
כשגנץ וגלנט מסתובבים בין הלוחמים, הם לא צריכים הוראות בימוי: כל מה שהם זקוקים לו הוא מצלמה שתתעד את השיח הקרוב עם מי שהחיבור עמם בא להם בטבעיות. אצל נתניהו נבחרים החיילים בקפדנות, מילואימניקים מורחקים מהאירוע (וזה עוד לפני הסינון הביטחוני שעוברים החיילים שנדרשים לתפקד כניצבים בסרט התעמולה) והצלם מונחה לחפש רק את הזוויות המחמיאות.
כמו אלמנטים רבים אחרים בממשלתו של נתניהו (המכתב ששלחה עו"ד מיכל רוזנבוים, מנהלת רשות החברות, לשר הממונה דוד אמסלם, הוא מסמך מצמרר שמבטא טוב מכל איך ממשיכים לנהל מדיניות של ביזת הקופה הציבורית גם תחת אש), גם כאן מדובר היה בסחורה שאפשר היה למכור בימי שלום.
בעת מלחמה, כשתמונות עם הכוחות בחזית הן מחזה יום-יומי, ברור לגמרי מי מרגישים בבית בין לובשי החאקי, ניחוחות הגריז והסולר ורעש הארטילריה, לבין מי שבקושי מצליח להכיל אותם.
נתניהו של מסיבת העיתונאים אמש נראה היה כמי שהבין לפתע יותר מדבר אחד. הוא נראה כמי שמתחיל להבין את חומרת מצבו - אולי בעקבות הפגישה עם ראשי הרשויות בדרום.
הוא נראה כמי שבזירה הבינלאומית הוא נמצא בין הפטיש לסדן: אם ישמע בקול ידידי ישראל, לא יצליח לספק תמונת ניצחון לעם. אם ישמע לרצון העם, ירחיק ממדינת ישראל את העומדים לצידה (והרי תמיד התפאר ביכולתו לנהל את הזירה הבינלאומית טוב מכל אחד אחר בישראל).
אבל הכי חמור מבחינתו: הוא ראה את גלנט וגנץ מקימים לנגד עיניו את המחנה שנפגש בשטחי הכינוס, בין הטנקים לנגמ"שים. המחנה שמגיע כשקוראים לו, בין אם היה עסוק בהקמת מאחז ביהודה ושומרון ובין אם בפעילות מחאה של אחים לנשק.
ראה, והבין: "ביום שאחרי", בעודו מנסה לנווט בין ועדת בדיקה ממשלתית לוועדת חקירה ממלכתית, יתפרק הבלוק המפורסם שלו מבפנים, אפילו לא מתוך הקואליציה-רבתי, אלא ממש מתוך הליכוד.