מנהלת החטיבה העליונה בנופי הבשור, ענת רוזן, נכנסה לתפקיד ב-1 בספטמבר. היא היתה טרודה אז במציאת מקומות התנדבות לתלמידים, בתוכן שיעבור במפגשים למורים, במסע ישראלי שתוכנן ב-15 באוקטובר, בטיול לפולין ב-17 בחודש, בהכנות לבחינות הבגרות ובשבוע הדמוקרטיה שעמד בפתח. אחרי חודש נאלצה להתמודד עם אתגר בסדר גודל אחר לגמרי. "מטורף לחשוב על זה. שכחתי כל דבר שהיה רלוונטי לעולם הקודם", היא אומרת בראיון ל"וואלה!".
בית הספר השש-שנתי מאגד תחתיו את רוב יישובים המועצה האזורית אשכול, שנפלו קורבן למתקפת הפתע על עוטף עזה. "עשרה תלמידים שנרצחו, תשעה מנותקי קשר - נעדרים או חטופים", מקריאה רוזן, לאחר שהיא מוודאת את המספרים במסמך מעקב שמנהל בית הספר, שלא יהיו טעויות. בכיתות י'-י"ב, שתחת אחריותה, שישה נרצחו, וארבעה תלמידי י"א מנותקי קשר, לצד אנשי צוות. "לתוך העצב הזה נכנסים לא מעט בוגרים שנרצחו או מנותקי קשר, עוד 15".
בעמוד הפייסבוק של נופי הבשור חקוקים שמות הנרצחים: אלון אבן, בארי, י"א 1; יהל שרעבי, בארי, ח' 6; ינאי חצרוני, בארי, ז' 5; כרמל בכר, בארי, י' 9; ליאור טרשנסקי, בארי, י"א 3; מור מאיר, נירים, י"ב 6; נויה שרעבי, בארי, י"א 4; עידו אבן, בארי, ט' 7; שגיא זק, כיסופים, ט' 4; תהל בירה, בארי, י' 7; דורון מאיר, נירים, חבר צוות; מירב שטהל, כפר עזה, חברת צוות. ברשימת הבוגרים מופיעים עשרות שמות.
השיחה נערכת בעת ביקורה בתיכון רמת הנגב, שם החלו הבוקר (חמישי) את לימודיהם חלק מתלמידיה. המורים, אלה שנמצאים באזור, נכנסו איתם. "הצמדנו לכל שכבת גיל נציג מנופי הבשור שילווה אותה. היום כינסנו את התלמידים כדי לשמוע מה הם מרגישים, להתאוורר. ברור שאלה לא לימודים כבשגרה", היא מספרת. אחרים נקלטו בבתי ספר חדשים ו-ותיקים בים המלח, בערבה התיכונה ובאילת. חלקם פונו למקומות רחוקים יותר, כמו טירת הכרמל. פיזור היישובים לעשרות נקודות מקשה את ניהול הקשר עם התלמידים.
בשבועות האחרונים רוזן מתרוצצת בין אחד לשני, מנסה להספיק לראות את כולם. "היתה לנו, הצוות, הבנה ברורה שקודם כל שומרים על קשר עם התלמידים. כל מחנך בתקשורת עם התלמידים שלו", היא מספרת. בניסיון לשמור על חיבור פיזי, הצוות ארגן מפגש של כל התלמידים בבית הספר שיטים. "למי שהצליח להגיע, זה היה מרגש".
המרחק, כמובן, הוא לא המורכבות העיקרית. "קשה לעשות את זה, כי גם הצוות עבר חוויה נוראית. אבל משתדלים. השלב השני יהיה לנסות לייצר משהו חדש, להמציא את עצמנו מחדש. אתמול נפתחו שני מרכזי לימוד חדשים. אנחנו קוראים להם 'שלוחות' של נופי הבשור. מעבר לזה, אנחנו יוצרים מרחב וירטואלי למי שיכול להתחבר רק דרך המחשב, או שמעדיף בשלב הזה לא להגיע. כולנו נדרשים לזמן החלמה".
ביום הטבח התעוררה בביתה בעין הבשור "מהתראות ורעשים בלתי נסבלים" של אזעקות ושיגורים. "אני חיה מדקה לדקה, התכתבויות עם אנשים, צפייה בחדשות בממ"ד", משחזרת רוזן בזמן הווה. נדמה שהיא עדיין חיה את אותו הרגע, את היום בו הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה-53, והפך ליום הטרגדיה שלה ושל בית הספר. "ואז אני מתחילה להבין, לאט לאט, את גודל האסון", היא ממשיכה, "אני לא חושבת שכולם הבינו עדיין. אנחנו עוד מחכים לחטופים, לנעדרים, התמונה לא שלמה. אנחנו יודעים שיש פה אסון בקנה מידה שאף פעם לא חווינו".
לפני שהפכה מנהלת - "רק של החטיבה העליונה", היא מדגישה - רוזן לימדה וריכזה את מקצוע המתמטיקה בתיכון, מאז שנת 2006. דורות של תלמידים שעברו תחתיה התחילו להופיע ברשימות האיומות. "היינו בהלם. קודם כל שאלנו את עצמנו מה עושים, מתחילים זומים, טלפונים. מי נמצא ומי לא. לקח זמן בשביל להבין איך מכילים את האירוע הזה", היא אומרת, "אנחנו עייפים מאוד. עברנו את התופת יחד, אי אפשר לנתק צוות מתלמידים. רוב הצוות ממועצה אזורית אשכול. אנחנו באותה חוויה נוראית".
רוזן מתארת את התנהלותה מול התלמידים בצורה פרקטית, כמעט נטולת רגשנות או שיתוף בקושי האישי שלה. "לא עצרתי לרגע לחשוב", היא מסבירה, "אתה לא יושב וחושב, איפה אני בסיפור? יש לי בעל מגויס, ילד בצבא. אני מסתכלת קדימה. מנסה לייצר אופטימיות, איזושהי שגרה ותקווה. אתה לא יכול לשרוד אחרת", היא מוסיפה, ומיד מבקשת לציין: "אני לא לבד. יש איתי מנהלים, פסיכולוגים, יועצות חינוכיות. אנחנו מדברים, חושבים יחד".
מעל ההתמודדות העכשווית מרחפת שאלה נוספת: איך אפשר להצמיח מחדש מוסד שספג מכה כה אנושה? "אתה מבקש שאחשוב על היום שאחרי, ואני מאוד אתקשה. אבל שני דברים ברורים לי: קהילת נופי הבשור היתה לפני 7 באוקטובר, והיא תהיה גם אחרי. אנחנו שומרים על הדבר הזה בכל הכוח. לצערי הרב, לצידנו שכול גדול. שבר גדול", אומרת רוזן. היא שוקלת את מילותיה, מחליפה בין 'מקווה' ל'בטוחה' ושוב 'מקווה', "שיהיה לנו את הכוח לשמור על אחדותנו ולהשתקם. אם בהתחלה חשבנו מדקה לדקה, עכשיו המרווחים גדלים, הראייה מתרחבת. יש בי אופטימיות גדולה לצד הכאב הנוראי והנפש הפצועה".