מערכת השעות כאן מותאמת למציאות החדשה. בבית הספר היסודי מתרכזים במתמטיקה ושפה, קריאה וכתיבה, ושעות רבות מוקדשות ל"שיעורי הפוגה". בתיכון, השיעורים מוכתבים לפי המורים שהגיעו והמקצועות שהם יודעים ללמד. מדי פעם יוצא אחד הילדים מהכיתה אל מפגש אישי עם יועצות ופסיכולוגיות. "המטרה היא לא להספיק חומר, לא להכין אותם לבגרות - המטרה היא החזרת השגרה לילדים שעדיין חיים בפחד. אחד מהם ששאל בחרדה אם גם פה יהיו בומים", סיפרו המנהלים.
התלמידים בבית הספר למפונים שנפתח באוניברסיטת תל אביב משלימים בקול אחד את העקרונות שמציגה המורה. "חשיבה" - "חיובית", "מאמינים" - "בעצמנו", "מסתכלים על חצי הכוס" - "המלאה". השיעור הוא שיעור יזמות. המסר, ולא בטעות, רלוונטי יותר מתמיד.
במקום נמצאים מאות מתוך 54 אלף תלמידים שפונו מבתיהם בצפון ובדרום, לפי נתונים שהעביר ביום חמישי משרד החינוך לבקשת וואלה!. מתוכם, במרכזי הפינוי שוהים כ-29 אלף תלמידים, בעוד היתר מצאו פתרונות אחרים כמו שהייה אצל קרובי משפחה. התוצאה היא שהמשרד נדרש בתקופה הנוכחית לעמוד באתגר של הכנסת עוד כשליש משכבה ארצית ממוצעת למערכת החינוך. לאט לאט, הסדר מתחיל להיראות בתוך הכאוס.
חודש למתקפת הפתע של חמאס, הפתרונות החינוכיים לילדים המפונים הופכים סדירים יותר. צעד אחר צעד. המוזיקאים וכוכבי הטלוויזיה מתחלפים במורים, ההפוגה והעיבוד הרגשי משתלבים בתוכן לימודי ושיעורי ליבה. טיפה של שגרה, בתוך הר של טראומה ואי-ודאות.
כעת, במרכזי הפינוי פועלים 340 מרכזי חינוך, עם מנהל, צוות חינוכי וצוות טיפולי. לצידם מוקמים כ-15 בתי ספר מאפס, ב-150 מבנים יבילים, בין השאר במועצה אזורית תמר, אילת, רעננה, טבריה, ובמטה יהודה. מוסדות חינוך קיימים ברחבי הארץ עברו גם הם לשרת גם את התלמידים המפונים. בתל אביב, למשל, התחילו משני סבבים של לימודים במבנה - בית ספר בוקר לתלמידים הקבועים, ואחר הצהריים למפונים. בהמשך הם שולבו בכיתות ובשעות רגילות בארבעה מוסדות בעיר.
המשרד והעיריות מתחילים להגביר את המאמץ להעניק לילדים שנעקרו מבתי הספר המוכרים, מהמורה האהובה, לעתים מחבריהם, חלופה הגונה. היא אמנם לא תחליף את שאבד, לפחות בינתיים, אבל מנסה להביא מעט שקט לחיים שהופרעו באכזריות.
עומר שנפר, תלמיד כיתה י', פונה למלון בתל אביב מביתו בקריית שמונה. "בשבת השחורה קמנו בבהלה כי אנחנו יודעים שחיזבאללה תמיד מידפק על הדלת", שיתף. "היינו בהמון חרדה, וגם חמלה לתושבי העוטף. גם אנחנו וגם הם גרים על קו העימות". בשבוע הראשון תושבי הצפון שמעו את קרבות הטפטופים של חיזבאללה מקרוב. ירי ואחריו הפגזות ארטילריה של צה"ל, וחוזר חלילה. "האחים הקטנים שלי חוו את זה בצורה קשה. אבא שלי עדיין שם, עובד חיוני במפעל מים, והוא כבול לחוזה עם משרד הביטחון. הוא מצלם כל פעם את הבית ומעלה געגועים".
אחרי שבועות של חופשה כפויה, הוא החל אתמול ללמוד בבית הספר שהוקם באוניברסיטה. "אתה כלוא בחדר אחד, מעין כלוב זהב. יוצא מדי פעם לנשום אוויר, אבל זו לא שגרה", הוא מתאר את החיים במלון. לדבריו, המסגרת הלימודית משמעותית, "גם אם לשעתיים-שלוש". חבריו מפוזרים ברחבי הארץ, את חלקם פגש שוב לראשונה רק בכיתה. "אתמול ביום הראשון הרגשתי כאילו אני עולה לכיתה א'. עכשיו הציגו לנו את הציטוט של הביטלס - All you need is love. בתקופה הזאת אהבה וחום בינינו ובעם שלנו זה הדבר הכי חשוב".
שנתיים מתחתיו לומדת יובל אזולאי. "עזבנו ביום השני למלחמה והלכנו לדוד שלי ברמת גן. אבא שלי עובד במשטרה, שמע מה קורה ואמר שעדיף שנלך. יש לי חברות שנשארו שם כשהיו נפילות", היא משחזרת. המורה נשארה איתה ועם יתר הכיתה בקשר, בעיקר דרך הזום, בשיחות עיבוד. "אף אחד לא היה במצב ללמוד. כל אחד בסטרס, בלחץ שלו", משתפת אזולאי. "הייתי בסוג של חופש מוזר. בהתחלה לא רציתי לחזור, מה הקשר בית ספר, ועוד באוניברסיטה. ראיתי שחברות שלי כאן והחלטתי לבוא, להסיח את הדעת מהחדשות". לא היה לה זמן רב לארוז. ההורים דאגו לבגדים, לה היה חשוב לקחת שני דברים: "את הטלפון שלי ומטען. הכי חשוב".
נוכחות התלמידים עדיין חסרה. בצל חרדת המלחמה, חלק מההורים מתקשים לשחרר את ילדיהם ללכת לבדם ללימודים, ללא השגחה צמודה. אחדים, הורים לילדים צעירים, נכנסו יחד איתם לכיתה ונשארו לאורך היום. להערכת מנהלי היסודי והתיכון הארעיים, כמחצית מהתלמידים הגיעו עד כה.
עופר זפרני, מנהל בית הספר השש-שנתי אורט דנציגר, ושולה שטרית, מנהלת יסודי מצודות, שניהם בקריית שמונה, מובילים את המאמץ במשותף. הם מתרוצצים בין כיתה לכיתה, בין מכובד אחד לשני שהגיעו לבחון את המתרחש. הכיתות החדשות מערבות תלמידים מכל המוסדות בעיר ממנה נמלטו. "יש הרבה מורכבות", הם מודים.
הצוות מבוסס גם הוא על מורי קריית שמונה שפונו לתל אביב. "לגייס אותם דרש הרבה מאוד כוחות", המשיכו המנהלים. "אנשי הצוות מתמודדים עם העובדה שהם בעצמם מפונים. ולמרות זאת, הייתה התגייסות מדהימה. אפילו יצרנו שמרטפייה לילדי המורים כדי לעזור להם".
הבניין בו נמצאת הכיתה משמש בדרך כלל ללימודי מדעי המחשב, אך על אחת מדלתותיו מבצבצת פיסת היסטוריה-קרובה. על חדר ה"הפוגה ושיחות האישיות" מוטמע שלט נוסף, זה שמופיע בימים רגילים - "כיתת סמינר, לזכרו של לירן סעדיה". "הוא היה תלמיד שלי", מספר זפרני בהתרגשות. "הייתי אז מורה בדנציגר. לירן הפך ללוחם בסיירת אגוז ונפל במלחמת לבנון השנייה. השלט נמצא כי היה כאן בקורס קיץ".
חדר המורים פועל כחמ"ל מלחמה. החדשות כל הזמן ברקע, על לוח גדול, הישר מהמקרן. מזכירה, טכנאי, אב בית ומורה למתמטיקה רוכנים מעל שני מחשבים להתייעצות, כמו לפני מבצע. היעדים: שכפול דפי עבודה, הזנת תלמידים למערכת משרד החינוך, בדיקה שהמדפסת עובדת, ותפעול עמדת הקפה. "המורים צועדים על הקפה", צוחק המנהל.
הכול כדי לשחרר את התלמידים מהלחץ. כמה מהקטנים מנגנים, או לפחות מנסים, על פסנתר וגיטרה בחדר מוזיקה, חדר האומנות בהקמה. אין בנמצא חולצות בית ספר והשיעורים קלילים. חוק חינוך חובה אינו חל כאן.
מפעם לפעם עוברים בכיתות סיורים ומהווים תזכורת למצב החריג. מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך, ד"ר אורנה שמחון, עוברת בין המפונים מהאזור שתחת אחריותה למי שפונו לחלקים הבטוחים שבו מהדרום. "עשרת אלפי ילדים פוזרו ברחבי הארץ, ובמחוז נמצאים עכשיו 6,800 ילדים מגיל לידה עד 18. קלטנו ילדים מארבע קהילות בעוטף. אלה יכולים להיות ילדים יתומים, או שהוריהם חטופים", היא מספרת, ומתגאה: "הגיעו אלינו שני ילדים עם צרכים מיוחדים שהיו 11 שעות במקלט עד שהצילו אותם. היה להם צורך במחשבים ייחודיים שאיתם הם לומדים. בתוך ארבע שעות היו לי שני אייפדים לתת להם".
לשיעור בכיתה ז' נכנסים איתה ראש העיר תל אביב רון חולדאי ונשיא האוניברסיטה אריאל פורת, כל אחד ופמלייתו. "איפה יותר כיף, בקריית שמונה או בתל אביב?", שואל נשיא האוניברסיטה. "קריית שמונה", הם עונים במקהלה, כמעט פה אחד.
באותו זמן, בכיתה של שנפר עובר שיעור על אהבה. בדנציגר, המורה מלמדת מגמת ביו-טכנולוגיה. היום היא מעלה מצגת ומסבירה על הבדלים אבולוציוניים בין גבר לאישה. "גברים חושבים על מין יותר מנשים. טסטוסטרון מופרש בקצב גבוה יותר אצלם", היא מסבירה. "רק מין בראש שלהם אלה", זורקת אחת התלמידות. "ומה אצלך?", עונה לה חברה. בסוף השיעור, מסכמת המורה בשאלה: "אז כדאי להתאהב?". הפוגה.