אם נעשה ZOOM OUT מתמונת הפשעים האיומים שחוו אזרחי ישראל, אם ננתק את גופינו מהכאב והייאוש החודר, תעלה ותופיע בפנינו תמונה בהירה של צומת היסטורי לישראל. רגע מכריע שבו הישראלים נדרשים לקבל החלטות קשות.
ישנם כמה מאפיינים של הגישה הישראלית שניתן לראותם כאחראים לכישלונות האחרונים בישראל. המנטליות הישראלית תופסת את כל ההסדרים, מהמבנה החוקתי ועד לגבולות המדינה, כזמניים. המחשבה שהזמן משחק לטובתנו, עודדה צורת פעולה שאפיינה ממשלות רבות- שב ואל תעשה. העיקרון לפיו אי-העשייה היא העשייה הטובה ביותר, חלחלה לכל הרמות, מהאסטרטגיה האזורית דרך המדיניות, בעיקר ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. אם נשמור על הסטטוס-קוו, התנועה הלאומית הפלסטינית, כך סברו, תגווע מעצמה ותיעלם.
במקום לראות צורת פעולה זו כמשקפת פחדנות או שמרנות, מעצבי השיח הוסיפו לגישה זו את המושג עמימות, כדי להכניס נופך של תחכום. מהאסטרטגיה הגרעינית ועד לשאלת המבנה החוקתי של ישראל, העמימות אפשרה מרחב אפשרויות משמעותי לתמרון החוק. לא לחינם, אל מול תפיסת עולם שכזו, התפתחה גם בקרב נבחרי הציבור קיצוניים וגם בקרב ציר הרשע (איראן-חמאס-חיזבאללה) גישה "הכרעתית". ברחנו מהצורך להכריע בעניינינו ונתפסנו לא מוכנים בשבת השחורה. כעת, אנו מחוייבים לעיין מחדש ולהכריע בשאלות היסוד של המציאות הישראלית.
אנו חיים בשכונה קשה. ניתן לדמותה לסיר העומד על האש, לעיתים תחת אש נמוכה ולעיתים גבוהה. מדיניות נתניהו הייתה להעלות את האש לרמות הגבוהות ביותר, לעודד קיצונים משני הצדדים - לחזק את החמאס ולהחליש את הרשות, לחזק את הכהניסטים ולהפוך את אנשי המרכז לבוגדים. המחשבה הייתה שהטמפרטורה הגבוהה בסוף תאייד את היריבים, ללא צורך בהכרעה אמיתית. לצערנו הסיר התפוצץ, ומאז למדנו שיש לסיים את ההסדר הזמני. באופן מעניין, שתי התפיסות - של הימין ושל השמאל - קרסו: בימין ברור עתה שאין שלום תמורת שלום וכי הבעיה הפלסטינית קיימת, ובשמאל מבינים כי ממשל עצמי לפלסטינים סופו בכאוס ואלימות.
כשלב ראשון עלינו לפעול בצורה הפוכה ולהוריד את האש בצורה יזומה ואקטיבית ולצמצם את היקף ועוצמת הסכסוך.
עלינו להילחם ללא פשרות בקיצונים ולעודד את המתונים מתוך כוונה להוביל להסדר מדיני. אנו נסיים את השליטה בפלסטינים, אך לא בעבור מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובגדה, שהרי עתה ברור כי מדינה כזו תמשיך לגלגל ולהחריף את ממדי האלימות באזור. כיוון שהפלסטינים אינם בשלים למשול בעצמם, יש להעביר את הגדה ואת עזה למנדט בינלאומי , בהובלת מדינות ערב. עזה צריכה לעבור לשליטת מצרים, אשר תעניק לה מעמד אוטונומי מיוחד כסמי עיר-מדינה. בגדה צריכה להתקיים אוטונומיה פלסטינית תחת ריבונות ירדן.
פתרון כזה מחייב תפיסה גאופוליטית מפוקחת. ישראל אינה חלק מהמזרח התיכון, היא אינה יכולה להשתלב בו באופן תרבותי ולאומי. אולם, הסכמים מדיניים, תועלתניים וקרים, נוסח הסכמי השלום עם ירדן ומצרים, מחוייבים במציאות במידה ואנו מעוניינים לבודד ולחסל את הקיצונים בצד הפלסטיני.
לאיראן של היום המשכיות גאוגרפית וכלכלית לכיוון מזרח כל הדרך עד סין והיא תרצה תמיד לדחוף ולהתפשט לכיוון הים התיכון. לישראל אין את אותו העומק האסטרטגי, אך מה שאולי יכול להחליף אותו זה הקשר למערב. חיזוק הקשרים עם אירופה, וחתירה להצטרפות לברית הגנה אזורית יכולים ליצור לישראל עומק אסטרטגי דומה. ברית כזו תהיה מטריית ההגנה שלה זקוקות מדינות אחרות במזרח התיכון, מצרים סעודיה וירדן, הנאבקות על מיקומם מול הלחץ האיראני. למדינות אלה, בתוך מסגרת של הגנה אזורית, יהיה גם אינטרס לקחת על עצמן את השליטה מעל האוטונומיות הפלסטיניות ברצועה ובגדה. כפי שהוכח, יש בכוחם של הקיצונים הפלסטינים לטלטל ולהעמיד בסכנה את המשטרים של המדינות המתונות.
החלק החשוב ביותר בתוך אותה מחשבה אסטרטגית ישראלית הוא ביצורה של המדינה הישראלית. ב-7 לאוקטובר למדנו כי צבא משוכלל ועתיר משאבים, הצומח מחברה חולה, מתפוררת וחלשה, לא יוכל למצות את הפוטנציאל שלו. כפי שאויבנו הבינו, חברה שנקרעה, לא תתפקד אל מול התקפה מפתיעה ומקיפה. ההצלחה של התקפת החמאס הינה עדות לחולשה הפנימית של ישראל. על-כן, כל אסטרטגיה ישראלית חייבת להניח כאקסיומה את ההבנה כי הביטחון הלאומי של ישראל נטוע בראש ובראשונה בחוסן הפנימי.
ביצור החוסן הפנימי, הוא חומת הברזל של ישראל. ביצור החוסן הפנימי של ישראל הוא למעשה סדרה של רפורמות מבניות שתכליתן לחזק את מוסד המדינה, ולהפוך את ישראל למדינה הקרובה באופייה ובמבנה שלה לרפובליקות המערב. התרבות הפוליטית של המערב, הכוללת תפיסה שהאזרחים הם הריבונים ושהשלטון מוגבל תחת חוקה ומנגנונים רחבים של פיקוח ובקרה על מדיניות הממשלה, מייצרים מדינה חזקה.
כפי שהצענו באמנה ישראלית שחיברנו, הרפורמות המבניות של ישראל צריכות להכיל מגוון צעדים. ראשית, זהות אזרחית ישראלית למדינה. בהתקפה של ה-7 באוקטובר, לא הייתה הבחנה, הותקפו קבוצות שונות באוכלוסייה.
המכנה המשותף המעצב את הגורל המשותף של כולנו הוא מסמך פורמלי הנקרא תעודת הזהות. תפיסה כזו מחייבת הפרדה של דת ממדינה, שהרי המדינה היא בבואה המגלמת את כל אזרחיה יהודים ולא יהודים, דתיים או חילוניים. זאת ועוד, נדרשת רפורמה בשיטת הבחירות ומעבר לשיטת בחירות אזורית, אשר תיתן ייצוג לכל חלקי החברה. נדרש גם משטר אזורי חדש, שאליו יואצלו סמכויות מהממשלה, שהרי עתה אנו מגלים עד כמה המדינה אינה מתפקדת בעוד שהרשויות המקומיות מחזיקות את חיי היום יום בישראל. לאחר יישום תנאים אלה, נוכל לדבר על כתיבת חוקה ישראלית שתהפוך את ישראל למדינה עם מנגנונים יעילים לפתרון מוסכם של מחלוקות חברתיות.
משבר היסטורי, מטבעו, מאיץ תהליכים. זוהי הזדמנות לבצע רפורמות מבניות ולהוביל את ישראל לעידן חדש.
*הכותב הוא ראש המכון למחשבה ישראלית ומלמד בקריה האקדמית אונו