רבותיי הקונספציה חוזרת: השקרים שסיפרנו לעצמנו נעים צפונה

בעידן האינטרנט, כך נהוג לומר, הופכים תהליכים למהירים יותר: שינוי שפעם היה עשוי להתחולל במשך עשר שנים, מתרחש בעת הזאת בתוך כמה חודשים.

ההסבר הזה הוא די מדויק באשר לתהליכים מסוימים, אבל ספק אם אפילו הוא מצליח להסביר את אחד התהליכים המהירים בתודעה הישראלית: המעבר ממצב של הלם וזעזוע להלך רוח של זחיחות מבהילה.

בשבת, 7 באוקטובר, בשעות הבוקר המאוחרות, עת התברר גודל ההפתעה והמבוכה במערכת הביטחון, פרסמתי כאן טור שכותרתו הייתה "50 שנה ויום". הרפרנס היה כמובן מחדל יום הכיפורים.

ציינתי שם את ראיונות החג שהעניקו קצינים בכירים וראשי מערכות הביטחון, בהם חזר המשפט "ערוכים לכל תרחיש", את כתבות היח"צ של הכתבים הצבאיים, אנשים שהזדכו על האינסטינקטים שלהם ביום שבו הסכימו לקבל את תעודת הכתב הצבאי. הרוח שריחפה מעל המאמר ההוא הייתה "50 שנה ולא למדנו כלום" - זה היה עדיין כשמניין הנרצחים הרשמי עדיין עמד על בודדים.

זה לא כדי לומר "אמרתי לכם", שכן גם החכמה שלי, בהנחה שזו קיימת, היא חוכמה בדיעבד, חוכמה לאחר מעשה שבמסגרתה מבינים ש"צה"ל ערוך לכל תרחיש" הוא בן הדוד המתוחכם והתקין פוליטית של "הערבים לא יעזו", המנגינה שלצליליה צעד צה"ל ערב המלחמה ההיא, ב-1973.

המדהים בכל זה הוא שהפעם החזיק הלך הרוח המכה על חטא היוהרה בקושי כמה ימים. בימים הראשונים, כשניתחו את הנעשה בגבול הצפון המתחמם לאיטו, דיברו על היערכות מקסימלית של צה"ל, כדי שלא נופתע כמו בדרום - ועוד על ידי ארגון טרור גדול לאין שיעור במספר חייליו ואמצעי הלחימה שלו מאשר זה שמולו אנו מתמודדים בדרום.

לרגע אחד היה נדמה שאין מי שלא מבין שהמראות המחרידים מיישובי הנגב המערבי עלולים לחזור על עצמם גם ביישובי הצפון, שכן המוטיבציה הרצחנית של שני הארגונים ושנאתם ליהודים בכלל וישראלים בפרט, אחת היא. הלקח הזה לא נלמד, חלילה, כדי שנהפוך משותקים מאימה, אלא להפך, כדי שניטול לידינו את היוזמה שכה חסרה לנו בהגנה על יישובי העוטף.

מהר מאוד השתנתה המנגינה ל- "למה לי חזית שנייה עכשיו?" הייתי שמח להתנועע לקצב המנגינה הזאת, אם מישהו היה יכול להבטיח לי שמדובר בטקטיקה ולא באידיאולוגיה פאסיבית. שביום שבו "גומרים עם עזה" (נניח לרגע שיהיה דבר כזה, גם שם אפשר להתחיל לפקפק), מחריבים את שלטון חיזבאללה.

אתם יודעים מה? אולי לא מחריבים, אבל לפחות מרחיקים אותו מהגבול - ובניגוד להבלגה שבה נקטנו כלפי לבנון אחרי נסיגת צה"ל מדרומה, הפעם מגיבים בעוצמה ובחוסר פרופורציה (שנדרשת במזרח התיכון הגם שקשה מאוד להסבירה לעולם) על כל ניסיון לבחון את ערנותנו.

הבעיה היא שביום שבו יסתיים, אם יסתיים - ואם יסתיים כרצוננו ולא כפי שנכפה עלינו, התמרון בעזה, ימשיך נסראללה להתעצם, ביודעו שהדבר שהכי מאיים עליו הוא החיקוי של יובל סמו בארץ נהדרת.

שיהיה ברור: תקיפה בלבנון עלולה להביא את ישראל לבידוד מדיני. אולי לא ממש בדרגה של צפון-קוריאה, אבל אין ספק שנשלם מחיר מדיני כבד. יתרה מזאת:

גם המחיר בחיי אדם יהיה כבד, אפילו אם סופרים רק את חיילי צה"ל ולא אזרחים בדרום לבנון (עניין משני ושולי עבור הישראלי החדש). זאת ועוד: העורף הישראלי יהיה נתון לאיום גדול בהרבה מזה שמייצר כלפיו חמאס - רוצה לומר, החוויה הזאת, אם תקרה, הולכת להיות לא פשוטה - רק שנדמה שלמדנו כבר שגם מחיר ההבלגה אינו פשוט, בלשון המעטה.

מדהים כמה מהר חזרו הכתבים הצבאיים, בגיבוי גנרלים במיל' באולפנים, למנגינה שנשמעה פה עד ל-7 באוקטובר: מספרים לנו כמה חיזבאללה רק משלם מס שפתיים (בדמות של מאות רקטות בחודש האחרון, כן?) למאבק הפאן-איסלמיסטי, עד כמה מזהירים אותו גורמים מתוך לבנון לבל יביא שוב את מטוסי צה"ל אל שמי ביירות, בירתה של מדינה שגם כך מתנהלת על סף קריסה.

מלגלגים על העובדה שהוא שוהה כבר יותר מ-17 שנים בבונקר שלו, מבלי להיראות מעל פני האדמה. יכול להיות, אבל אם כבר רוצים לגולל את עלילותיו ב-17 השנים האחרונות, יהיה זה אך הוגן לציין שהוא השיג שליטה מלאה בלבנון כפי שלא השיג שום מנהיג ערבי לפניו, וכן ששידרג וגיוון את ארסנל כלי הנשק שלו, לעוצמות גדולות בהרבה מאלה שהיו בידיו ב-2006, ימי מלחמת לבנון השנייה.

גם אז, כזכור, צה"ל לא הצליח אלא להשיג סוג של תיקו - שגם אם הוצג בישראל כניצחון, היה כולו הפסד. כי במזרח התיכון לא מקבלים נקודות על תיקו, במיוחד אם אתה צבא שמתהדר בתואר "החזק ביותר במזרח התיכון", אבל לא מצליח להביס ארגוני טרור חסרי חיל אוויר, שריון וים, גם כאשר כל העולם נותן לך ארכה, כמו ב-2006, כמו היום.

במקום זה מפטמים אותנו בסיפורי מעשיות: מספרים לנו שעזה היא היעד המבוצר הגדול והחזק בעולם (סליחה על הציניות, אבל לא ידעתי שיש אליפות עולם בזה, אבל אולי היא נערכה במקביל לתחרות "הצבא החזק במזה"ת", כך שפספסתי) ושטוב שצה"ל מתקדם בה עקב בצד אגודל ולא בספרינט.

ייאמר מיד: אני מצדיע לכל מי שמבין טוב ממני - ובלבד שהסיבה היא טקטית: שמי שמתקדם עתה (רק) מטר אחר מטר, יודע שלא ירפה מההתקדמות עד לכיבוש מלא והכרעה שבסופה לא יהיה עוד חמאס בעזה (כן, כן, כבר הבנו שחמאס הוא רעיון, ובכן - אני אסתפק בכך שלא יהיה עוד מחבל חמאס אחד בחיים. עם "הרעיון" נתמודד בסימפוזיון).

מספרים לנו כמה נסראללה מוטרד מהרג של יותר מ-60 מחבלי חיזבאללה, עד כמה התמונות מההלוויות הן "בעיתיות" בשבילו ועוד בדותות, ממש כך - על האיש שמבכה כל חלל בשורותיו ומוטרד מכמה הלוויות של פלאחים בדרום לבנון. ספרו לנו עוד על חסן נסראללה כאילו כולנו מטומטמים.

בזמן שאנו פוערים פה גדול בציפייה להבל החם הבא, יישובי הצפון, טוסקנה של ישראל, עומדים ריקים. במקום תיירי פנים שמנצלים את אחד משני החודשים היחידים בשנה שבהם לא חם מדי, אבל עוד לא קר וגשום, הפכו התושבים המקומיים לתיירים-פליטים בארצם.

במקום להבטיח שהתושבים יוכלו לשוב לבתיהם בבטחה, מספרים לנו סיפורי גרנדמייזר על חיזבאללה שמנסה להרחיב את המעגל אבל לא לעבור את הקו - או להיפך, כבר התבלבלתי מרוב קשקושים, ספק אם תושבים הצפון יהיה מוכנים לקנות את דברי הרהב האלה, עת עמדות חיזבאללה נשקפות מחלונותיהם.

עם כל הכבוד לקשקושים בתקשורת, האחריות מוטלת על ההנהגה, על הקבינט המצומצם - זה שהתחזק בעוד שני רמטכ"לים בדימוס.

תבטיחו לנו בבקשה שההמתנה עם החזית הצפונית היא רק עניין טקטי, או לחילופין - תודו שאין לכם כוונה לשלם את המחיר הנדרש בגין לקיחת היוזמה. רק אל תספרו לי כמה חיזבאללה מחושק וכמה נסראללה נחוש שלא לעבור את הרף.

כי דבר אחד כבר למדנו. הדיבור הזה הוא בן הדוד הצעיר של "חמאס מורתע" מ-6 באוקטובר 2023, שהוא בנו של "הערבים לא יעזו" מה-6 באוקטובר 1973.

מילא שהלקח הקודם הזדקן בתוך 50 שנה, אבל איך לעזאזל הוא הזדקן והתיישן הפעם בתוך פחות מ-5 שבועות?