אל תיקחו אחריות. לא צריך. אף אחד גם לא מצפה שתודו באשמה. לא ראש הממשלה, לא חברי הקבינט ולא חברי הממשלה. אזרחי ישראל הכואבים לא זקוקים להצהרות שלכם ולהרכנת הראש המעושה. אף ועדת חקירה, גם זו שבקצה שלה יהיה עונש מאסר ארוך, לא תבוא אתכם חשבון אמיתי. הציבור יעשה זאת והוא זה שיגבה מכם את המחיר הנורא ביותר.
אתם לא צריכים לקחת את האחריות, כי היא כבר מוטלת עליכם כהה ודביקה, כתם שלא תצליחו למחות גם במאות אלפי ציוצים, מילים נוגעות ללב על הפודיום ודיבורים על תקומת העם. מהיום ועד עולם, כולכם, מראש הממשלה בנימין נתניהו, דרך שר הבטחון, שרת המודיעין, השר לעניינים אסטרטגיים, חברי הקבינט הבטחוני וכל מי שידו היתה במחדל המדמם של השבעה באוקטובר, לא תוכלו לצאת עוד אל הרחוב כמו קודם.
מאותה שבת שחורה אתם מנודים מהחברה. לכל מקום אליו תפנו ירקו אחריכם, יסקלו אתכם במילים קשות, יקללו, יצעקו, ישפילו. כי הציבור לא מטומטם. הוא יודע היטב, לעומק. הוא יודע מי אשם במחדל ולא זקוק לכך שראש הממשלה יואיל למנות איזו ועדה חסרת משמעות, שתנסה להלבין את מעשיו ומעשי האחרים בממשלה.
מעט מהעונש הנורא שתשאו עד מותכם, אפשר היה לראות בשבועות האחרונים, כשהשרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, הותקפה בבית החולים כשהעיזה לבוא לבקר פצועים, כששרת ההתיישבות, אורית סטרוק, הגיעה לביקור במלון שבו מתארחים חברי ניר עם, וסולקה משם בבושת פנים, וכששר הבריאות, אוריאל בוסו, הגיע לבית לוינשטיין, ואחד העובדים צעק לעברו, "דמם של 1400 הרוגים על הידיים שלך", והוא נמלט משם בבושת פנים, בלי לשאת את הנאום שהכין.
אז אל תיקחו אחריות ואל תבקשו סליחה, כי זה לא יעזור לכם. מה שקרה כאן הוא בלתי נשכח ובלתי נסלח, ונוגע בכל כך הרבה אנשים. הרי כל ישראל חברים, או בני משפחה. ואין אדם אחד במדינה הזאת שלא נפגע, שאין לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה, או קרוב רחוק, חבר, מכר, שכן מפעם, מישהו ששירת איתו במילואים, לימדה בבית הספר של הגדול, או היתה הגננת של הקטנה. המעגלים רחבים ומקיפים את כולנו.
יום הדין כבר כאן. הוא לא מחכה לאחרי המלחמה. לא תוכלו לומר שמדובר ברדיפה של אנרכיסטים, עוכרי ישראל, שונאי ביבי, סמולנים שפלים, כי מדובר בכולנו. אתם תמשיכו לדבוק בכיסא המרופד וליהנות ממגע עור הצבי על ישבנכם, אבל הישראלים, אלה שלא ישנים כבר לילות, וחלקם עוברים מלוויה, לשבעה, לבית החולים ולחמ"ל החטופים, לא יסכימו שתתייגו אותם, גם אם תשתמשו בכישרונותיהם של יועצי התקשורת והפרסומאים הטובים ביותר. הפעם זה לא יעזור.
אז אל תקחו אחריות. לא צריך. ואל תקימו וועדת חקירה ממלכתית. את העונש שלכם תקבלו יום אחר יום, בלי רגע מנוחה, לא יניחו לכם, לא יתנו לכם לשכוח את האחריות שלא הייתם מוכנים לקחת, את השכול הנוראי, הטראומה הלאומית הבלתי נתפסת, וקטנות הרוח השפלה שהצגתם, אל מול אובדן החיים וסיפורי הגבורה. תתביישו.