כנפיים של מלאך: מכונאי המטוסים שמתעקש לשרת למרות הסרטן המתקדם

כפיר אליהו מסתובב בשבועיים האחרונים בבסיס חצור עם בקבוק כימותרפיה מחובר לגופו. בחודש יולי נאלץ לסיים שירות ארוך כטכנאי מטוסים לאחר שאובחן כחולה סרטן בשלב מתקדם. כשפרצה המלחמה, אליהו בן ה-42 לא שאל אף אחד, עזב את אשתו וילדיו וחזר לבסיס כדי להצטרף למאמצי ההגנה על המדינה, בכל דרך שיוכל.

"אשתי וההורים מאוד פחדו, אמרו שהם מבינים את הרצון שלי, אבל שאני לא במצב ללכת. אשתי ראתה אותי עולה על מדים יום אחרי טיפול ושאלה 'לאן אתה הולך?'", סיפר אליהו, תושב רמלה. לא היה ניתן לעצור אותו. "כל אחד שראה את התמונות שיצאו מהעוטף לא היה יכול להישאר אדיש", הסביר.

המחלה קטעה עבורו קריירה ארוכה בחיל האוויר, שם הוא מתחזק ומתקן מטוסים בכנף 4 של בסיס חצור. "חיל האוויר הוא לא רק טייסים. הצוות הטכני עובד ימים כלילות. עושים עבודת קודש", הוא מבקש לציין. לפני כמה חודשים הוא החל להרגיש כאבי בטן, שאובחנו תחילה כדלקת אפנדציט. אליהו חשד שמדובר בעניין רציני יותר. "הייתי מאושפז יומיים ולא הייתי רגוע", סיפר. לאחר בדיקות נוספות בסית החולים תל השומר, הודיעו לו כי האפנדציט התפוצץ, אל זו לא הבעיה העיקרית. הוא אובחן בסרטן מתקדם במעי הגס ששלח גרורות לכבד.

משם התחיל סדרת אשפוזים, בדיקות מתקדמות וצילומים, וכשזיהו את סוג הסרטן המדויק - גם טיפולי כימותרפיה. פעם בשבועיים הוא מגיע ל-36 שעות טיפול בבית חולים, ואחריהן 48 שעות נוספות הוא נושא על גופו תיק עם בקבוק כימותרפיה שמחובר בצינורית לחזה. "זה מגיע עם תופעות לוואי, כמו חוסר יכולת לשתות דברים קרים או לגעת בדברים קרים", אמר.

הרופאים הצבאיים בישרו לו שעליו לעבור לר"מ 2 ולצאת מהשירות. "ביקשתי לפני הלחימה לחזור לשירות, לפחות לכמה שעות בשבוע. הרופא לא הסכים. ואז הכול התחיל", העיד. אליהו נפרד מאשתו וארבעת ילדיו, בני 11, תשע ותאומות בנות חמש, ויצא לדרך. "ביום שבת פשוט ארזתי תיק ובאתי בלי שאף אחד יודע, ואני עוזר במה שאני יכול. כשהגעתי עוד הייתי עם הכימו. פחדתי שמישהו ייתקל בי, אז שמתי מסקנטייפ על עצמי שלא יזוז".

לא הכול עובר חלק. המחלה, כצפוי, מקשה עליו בביצוע עבודתו. זה לא מונע ממנו להמשיך לנסות. "ניסיתי לתקן מטוס ולא הצלחתי אפילו לתפוס מקדחה. אני מת לעשות את זה, אבל לפעמים לא יכול פיזית. אני נעזר באנשים ומועיל במה שאני יכול, אפילו עבודה משרדית ורכש. ברור שאני מרגיש יותר כאב וחולשה. אני לא רמבו, אין לי את הכוח שהיה לי לפני זה".

למרות זאת, אליהו מסרב להיות מוכתר בתארים כמו גיבור. "זה הייעוד שלנו. אנחנו מתאמנים שנים בשביל הלחימה. אנשים אומרים לי שאני גיבור, אני לא חושב שאני גיבור. כל תושבי עוטף עזה שנפגעו הם הגיבורים האמיתיים", הוא מדגיש. "חשבתי שכשאני אבוא אשמש דוגמה ואתן מעט כוח ומוטיבציה לשאר האנשים. בימים הראשונים כולם הולכים עם הראש למטה והמטרה היא להרים אותו. שיקרתי לעצמי, הם אלה שנותנים לי כוח".